יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה!

הַשַּׁבָּת נַחְגֹּג בְּעֶזְרַת ה’ אֶת חַג הַגְּאֻלָּה וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לַחֲסִידוּת, יט בְּכִסְלֵו, יוֹם שִׁחְרוּרוֹ שֶׁל אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן, בַּעַל הַתַּנְיָא, מֵהַמַּאֲסָר. יְצִיאָה מִמַּאֲסָר הִיא בְּשׂוֹרָה מְשַׂמַּחַת מְאֹד. כַּאֲשֶׁר מְדֻבָּר בְּמַאֲסָר בּוֹ עוֹמֶדֶת סַכָּנַת מָוֶת וּבְהַצָּלָה מִמֶּנָּה – הַדָּבָר מְשַׂמֵּחַ בְּכִפְלַיִם, בִּמְיֻחָד כַּאֲשֶׁר מְדֻבָּר בְּאִישׁ צַדִּיק וְקָדוֹשׁ. אֲבָל שִׁחְרוּרוֹ שֶׁל רַבֵּינוּ הַזָּקֵן הוּא סִפּוּר יוֹתֵר רָחָב. הוּא סִפּוּרָהּ שֶׁל תּוֹרַת הַחֲסִידוּת כֻּלָּהּ.

לִשְׁחֹק אֶת הָאֶבֶן

אֶת הַמָּשָׁל הַבָּא סִפֵּר אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן הַרְבֵּה שָׁנִים קֹדֶם לַמַּאֲסָר. הָיָה זֶה בִּצְעִירוּתוֹ, וְהוּא אָמַר אוֹתוֹ כִּתְשׁוּבָה לְדִבְרֵי בִּקֹּרֶת שֶׁנִּשְׁמְעוּ עַל שִׁיטַת רַבּוֹ, הָרַב הַמַּגִּיד מִמֶּעזְרִיטְשׁ (שֶׁ-יט כִּסְלֵו הוּא גַּם יוֹם הַהִלּוּלָא שֶׁלּוֹ). מִי הָיָה הַמְּבַקֵּר וְעַל מֶה הָיְתָה הַבִּקֹּרֶת?

רַבִּי פִּינְחָס מִקּוֹרִיץ, מִגְּדוֹלֵי תַּלְמִידֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, הִצְטַיֵּן בְּמִדַּת הָאֱמֶת הַנּוֹקֶבֶת. מְסַפְּרִים שֶׁעַל רְכִישַׁת מִדָּה זוֹ עָמָל 21 שָׁנָה בִּרְצִיפוּת! הִזְדַּמֵּן הַדָּבָר וְרַבִּי פִּינְחָס הִגִּיעַ לְבִקּוּר בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל יְדִידוֹ, הַמַּגִּיד מִמֶּעזְרִיטְשׁ. בְּהַגִּיעוֹ לַמָּקוֹם הוּא הִבְחִין לְיַד פַּח הָאַשְׁפָּה בְּדַף כָּתוּב. הוּא הִתְכּוֹפֵף לַהֲרִימוֹ, וּלְתַדְהֵמָתוֹ רָאָה כִּי רְשׁוּמִים בּוֹ לֹא פָּחוֹת מֵאֲשֶׁר שֵׁמוֹת קְדוֹשִׁים וְעִנְיָנִים עֲמֻקִּים שֶׁל סוֹדוֹת הַתּוֹרָה.

רַבִּי פִּינְחָס הִזְדַּעְזֵעַ: “הֲיִתָּכֵן? כָּךְ מִתְגַּלְגְּלִים לָהֶם סוֹדוֹת הַתּוֹרָה בְּבִזָּיוֹן? הַאִם לְכָךְ הִתְכַּוֵּן מוֹרֵנוּ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב?”. הוּא נִגַּשׁ אֶל הַמַּגִּיד וְהִשְׁמִיעַ בְּאָזְנָיו אֶת תְּמִיהָתוֹ. הַמַּגִּיד קָרָא אֵלָיו אֶת צְעִיר תַּלְמִידָיו, רַבִּי שְׁנֵיאוֹר זַלְמָן, וְהוֹרָה לוֹ: “זַלְמָנְ’יוּ, עֲנֵה לְרַבִּי פִּינְחָס תְּשׁוּבָה”. תְּשׁוּבָתוֹ הָיְתָה הַמָּשָׁל הַבָּא:

“מָה יִהְיֶה?”, הַמֶּלֶךְ הָיָה מֻדְאָג. בְּנוֹ יְחִידוֹ שׁוֹכֵב מֻטָּל חוֹלֶה בְּמִטָּתוֹ. כְּבָר כַּמָּה יָמִים שֶׁלֹּא טָעַם מְאוּמָה, חֹם גּוּפוֹ גָּבוֹהַּ וְעֵינָיו עֲצוּמוֹת.

הַמֶּלֶךְ לֹא חָסַךְ בְּמַּאֲמַצִּים. הוּא שָׁלַח לִקְרֹא לְטוֹבֵי הָרוֹפְאִים שֶׁבַּמְּדִינָה, וְאַף שִׁלֵּם לָהֶם כֶּסֶף רַב עֲבוּר הַגָּעָתָם, אֲבָל אַף אֶחָד מֵהֶם לֹא הִצְלִיחַ. כָּל הַתְּרוּפוֹת וְהַסְּגֻלּוֹת לֹא מְרַפְּאוֹת אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ וּמַצָּבוֹ רַק הוֹלֵךְ וּמַחְמִיר. וְאָז, לְפֶתַע פִּתְאוֹם, הוּא הִגִּיעַ. זֶהוּ רוֹפֵא צָעִיר מֵהַמְּדִינָה הַסְּמוּכָה. לֹא הַרְבֵּה מַכִּירִים אוֹתוֹ, אֵין לוֹ נִסָּיוֹן רַב כְּמוֹ לְזִקְנֵי הָרוֹפְאִים, אֲבָל הוּא בָּטוּחַ בְּהַצְלָחָתוֹ.

“אֲדוֹנִי הַנִּכְבָּד”, הוּא פּוֹנֶה לַמֶּלֶךְ הַמְּיֹאָשׁ, “יֵשׁ לִי עֵצָה אַחַת וִיחִידָה, שֶׁרַק הִיא תּוּכַל לְהוֹצִיא אֶת בִּנְךָ מִמִּטַּת חָלְיוֹ. אֵינֶנִּי בָּטוּחַ כִּי תִּשְׂמַח לִשְׁמֹעַ אוֹתָהּ, אֲבָל זוֹהִי תִּקְוָתְךָ הַיְּחִידָה”.

“מַהִי?”, שׁוֹאֵל הַמֶּלֶךְ, “אֶעֱשֶׂה כָּל מָה שֶׁאוּכַל כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת בְּנִי!”.

“אַתָּה בָּטוּחַ?”, בּוֹדֵק הָרוֹפֵא הַצָּעִיר.

“מֵאָה אָחוּז. דַּבֵּר!”.

“וּבְכֵן, עָלֶיךָ לְהָסִיר מִכֶּתֶר הַמַּלְכוּת שֶׁעַל רֹאשְׁךָ אֶת הָאֶבֶן הַיְּקָרָה בְּיוֹתֵר, לִטְחֹן אוֹתָהּ הֵיטֵב עַד שֶׁתַּהֲפֹךְ לְאַבְקָה. אֶת הָאַבְקָה עָלֶיךָ לִמְהֹל בְּמַיִם וּלְהַשְׁקוֹת אֶת בִּנְךָ הַחוֹלֶה”. הָרוֹפֵא מַבִּיט בַּמֶּלֶךְ וּמַמְתִּין לְאוֹת הַסְכָּמָה מִמֶּנּוּ. הוּא יוֹדֵעַ כִּי הָאֶבֶן שֶׁבַּכֶּתֶר יְקָרָה עַד מְאֹד. הַמֶּלֶךְ רָכַשׁ אוֹתָהּ בִּמְחִיר רַב בְּיוֹתֵר. הַאִם יַסְכִּים לְוַתֵּר עָלֶיהָ?

“וַדַּאי, כָּךְ אֶעֱשֶׂה וּמִיָּד”, הֵגִיב הַמֶּלֶךְ. “מָה לִי כֶּתֶר מְפֹאָר לְלֹא בְּנִי מַחְמַדִּי, מַמְשִׁיךְ דַּרְכִּי?”.

“אִם כֵּן, קָדִימָה”, מוֹרֶה הָרוֹפֵא, “אַךְ יֶשְׁנָהּ בְּעָיָה נוֹסֶפֶת: אָמְנָם, טִפָּה אַחַת שֶׁל מַיִם מְהוּלִים בָּאֶבֶן הַטְּחוּנָה תְּרַפֵּא אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ. אַךְ כָּעֵת, בֶּן הַמֶּלֶךְ שׁוֹכֵב לְלֹא הַכָּרָה וּפִיו סָגוּר. לָכֵן, יֵשׁ לְעַרְבֵּב אֶת הָאֶבֶן הַשְּׁחוּקָה בִּדְלָיִים וְחָבִיּוֹת שֶׁל מַיִם, וּלְטַפְטֵף מֵהֶם לְאַט לְאַט לְיַד פִּיו שֶׁל בֶּן הַמֶּלֶךְ.

“אָמְנָם, רֻבָּם הַמֻּחְלָט שֶׁל הַמַּיִם יִשָּׁפְכוּ וְיֵלְכוּ לְאִבּוּד, אַךְ הַכֹּל שָׁוֶה בְּאִם טִפַּת מַיִם אַחַת תִּכָּנֵס לְפִיו שֶׁל בֶּן הַמֶּלֶךְ וּתְעוֹרֵר אוֹתוֹ מֵעֶלְפוֹנוֹ”. וְכָךְ הָיָה. הַמֶּלֶךְ הוֹרִיד אֶת כִּתְרוֹ מֵעַל רֹאשׁוֹ, הֵסִיר מִמֶּנּוּ אֶת הָאֶבֶן הַיְּקָרָה, טָחַן וּמָהַל אוֹתָהּ בְּמַיִם רַבִּים וְהִשְׁקָה אֶת בְּנוֹ. וּרְאֵה זֶה פֶּלֶא: אַחַת הַטִּפּוֹת אָכֵן חָדְרָה לְפִיו שֶׁל בֶּן הַמֶּלֶךְ – וְהַבֵּן הֶחְלִים תֶּכֶף וּמִיָּד!

יָפוּצוּ?

הַנִּמְשָׁל הוּא כַּמּוּבָן דַּרְכּוֹ שֶׁל הַמַּגִּיד מִמֶּעזְרִיטְשׁ בַּהֲפָצַת תּוֹרַת הַחֲסִידוּת. יֵשׁ לָקַחַת אֶת כֶּתֶר הַתּוֹרָה, לְהָסִיר מִמֶּנּוּ אֶת הָאֶבֶן הַיְּקָרָה – סוֹדוֹתֶיהָ הָעֲמֻקִּים בְּיוֹתֵר – וּלְהָבִיא אוֹתָם בְּלָשׁוֹן פְּשׁוּטָה וּבְרוּרָה, כָּךְ שֶׁכָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ יוּכַל לָגֶשֶׁת אֲלֵיהֶם. לִפְעֻלָּה מִסּוּג זֶה קוֹרְאִים “בִּזְבּוּז הָאוֹצָרוֹת”. עַל אוֹצְרוֹת הַמְּלוּכָה שׁוֹמְרִים בִּקְפִידָה מִכָּל מִשְׁמָר, אֲבָל הַגְּדֻלָּה הָאֲמִתִּית הִיא לָדַעַת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹתָם הָאוֹצָרוֹת, וְעַל הַמְּלָאכָה הַזּוֹ הִפְקִיד הַמַּגִּיד מִמֶּעזְרִיטְשׁ אֶת צְעִיר תַּלְמִידָיו, אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן, שֶׁפָּעַל כָּךְ בְּיֶתֶר שְׂאֵת.

חָלְפוּ מִסְפַּר שָׁנִים. אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן בִּסֵּס וְהִרְחִיב אֶת פְּעִילוּתוֹ. וְכָךְ, בְּעִקְבוֹת הַלְשָׁנָה שִׁקְרִית, הוּא מוֹצֵא אֶת עַצְמוֹ בְּמַאֲסָר, כְּשֶׁגְּזַר דִּין מָוֶת מְרַחֵף מֵעָלָיו. רַבִּי שְׁנֵיאוֹר זַלְמָן יוֹשֵׁב מְהַרְהֵר בְּתָאוֹ. כְּבָר כַּמָּה שָׁבוּעוֹת חָלְפוּ מֵאָז שֶׁנֶּעֱצַר בְּעִקְבוֹת אוֹתָהּ הַלְשָׁנָה. הוּא יוֹדֵעַ, הַסִּבָּה הַגְּלוּיָה לְמַאֲסָרוֹ הִיא אַשְׁמַת רִגּוּל שֶׁטָּפְלוּ עָלָיו מִתְנַגְּדָיו, אֲבָל לֹא זוּ הָיְתָה הַסִּבָּה לְדַאֲגָתוֹ.

“מְקֻבָּלֵנִי מֵרַבּוֹתַי, הַבַּעַל שֵׁם טוֹב וְהַמַּגִּיד מִמֶּעזְרִיטְשׁ, כִּי כָּל מָה שֶׁעוֹבֵר עַל הָאָדָם בָּעוֹלָם נַעֲשֶׂה בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית. לָכֵן אֵינֶנִּי מֻדְאָג. אֶלָּא שֶׁהַשְׁגָּחַת ה’ מְלַמֶּדֶת אֶת הַיְּהוּדִי מִכָּל מִקְרֶה וּמִקְרֶה שֶׁעוֹבֵר עָלָיו הוֹרָאָה בַּעֲבוֹדַת ה’. מָה, אִם כֵּן, מְלַמֵּד אוֹתִי ה’ בְּמַאֲסָרִי זֶה?”.

בְּחֵילָא יַתִּיר

נְקִישָׁה קַלָּה נִשְׁמַעַת בַּדֶּלֶת, וְאַחַר הִיא נִפְתַּחַת לִרְוָחָה. רַבִּי שְׁנֵיאוֹר זַלְמָן הֵסֵב אֶת פָּנָיו וּלְעֵינָיו נִגְלָה מַחֲזֶה שְׁמֵימִי. הַבַּעַל שֵׁם טוֹב וְהַמַּגִּיד מִמֶּעזְרִיטְשׁ! שְׁנֵי רַבּוֹתָיו, בִּכְבוֹדָם וּבְעַצְמָם, מַגִּיעִים מֵעוֹלָם הָאֱמֶת וְעוֹמְדִים לְפָנָיו!

רַבִּי שְׁנֵיאוֹר זַלְמָן לֹא מְהַסֵּס לְרֶגַע וּמִיָּד מַפְנֶה אֲלֵיהֶם אֶת אֲשֶׁר עַל לִבּוֹ: “מָה הַטַּעַם לְכָךְ שֶׁאֲנִי בְּמַאֲסָר? מָה בְּעֶצֶם תּוֹבְעִים מִמֶּנִּי מֵהַשָּׁמַיִם?”, שׁוֹאֵל הָרַבִּי אֶת הַשְּׁנַיִם.

“הַסִּבָּה לְמַאֲסָרְךָ הִיא”, עוֹנִים רַבּוֹתָיו, “שֶׁבַּשָּׁמַיִם הִתְחַזֵּק הַקִּטְרוּג עַל כָּךְ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר דִּבְרֵי חֲסִידוּת בְּרִבּוּי גָּדוֹל וּבְגִלּוּי”.

“אִם כֵּן”, שׁוֹאֵל אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן, “כַּאֲשֶׁר אֵצֵא מִכָּאן, הַאִם עָלַי לְהַפְסִיק לוֹמַר דִּבְרֵי חֲסִידוּת?”.

“לֹא וָלֹא”, עוֹנִים הַבַּעַל שֵׁם טוֹב וְהַמַּגִּיד. “כֵּיוָן שֶׁהִתְחַלְתָּ – אַל תַּפְסִיק, וְאַדְּרַבָּה, לִכְשֶׁתֵּצֵא תּוֹסִיף וְתֹאמַר יוֹתֵר!”.

לְכַתְּחִלָּה!

הַסִּפּוּר הָאַחֲרוֹן מְעוֹרֵר תְּמִיהָה: מַדּוּעַ הִתְלַבֵּט אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן עַל צִדְקַת דַּרְכּוֹ? מַדּוּעַ נִזְקַק שׁוּב לְאִשּׁוּרָם שֶׁל רַבּוֹתָיו מֵעוֹלָם הָאֱמֶת? הֲרֵי הוּא עַצְמוֹ הָיָה זֶה שֶׁלִּמֵּד אֶת מְשַׁל רְפוּאַת הַבֵּן וּשְׁחִיקַת אֶבֶן הַמֶּלֶךְ!

אָכֵן, יֶשְׁנוֹ הֶבְדֵּל מַשְׁמָעוּתִי בֵּין הֲפָצַת הַמַּעֲיָנוֹת שֶׁל מוֹרֵנוּ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב וְהָרַב הַמַּגִּיד וּבֵין הֲפָצַת הַמַּעֲיָנוֹת שֶׁל אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן.

הַדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל הַחֲסִידוּת, גִּלּוּ וְהֵפִיצוּ אֶת סוֹדוֹת פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ, עַם יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה שָׁרוּי בְּעִלָּפוֹן עָמֹק, וְכַאֲשֶׁר בֶּן הַמֶּלֶךְ חוֹלֶה וְנוֹטֶה לָמוּת – אֵין שְׁאֵלוֹת. פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ מֵעַל הַכֹּל! אַךְ לְשֵׁם כָּךְ מַסְפִּיקוֹת טִפּוֹת מוּעָטוֹת, וְזֹאת הֶעֱנִיקוּ מוֹרֵנוּ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, הָרַב הַמַּגִּיד וְתַלְמִידֵיהֶם בְּתוֹרָתָם – תּוֹרָה שֶׁל נְקֻדּוֹת. לְעֻמָּתָם, אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן הֵחֵל לְגַלּוֹת אֶת תּוֹרַת הַחֲסִידוּת בְּאֹפֶן שֶׁל הַרְחָבָה ועַל כָּךְ הִתְחַדֵּשׁ הַקִּטְרוּג לְמַעְלָה.

תּוֹרַת הַחֲסִידוּת הַחַבַּ”דִית שֶׁאוֹתָהּ אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן גִּלָּה וְהֵפִיץ, הִיא בְּעֶצֶם הֲכָנָה לַגְּאֻלָּה וּ’טְעִימָה’ מִתּוֹרָתוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ. מַטְּרַת אַדְמוֹ”ר הַזָּקֵן בַּהֲפָצַת הַחֲסִידוּת בְּאֹפֶן זֶה, לֹא הָיְתָה רַק כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת לֵב יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא לְהָכִין אֶת לֵב יִשְׂרָאֵל לַתּוֹרָה הַחֲדָשָׁה שֶׁיְּגַלֶּה מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ, “תּוֹרָה חֲדָשָׁה מֵאִתִּי תֵּצֵא”.

עַל כָּךְ הֱשִׁיבוּהוּ רַבּוֹתָיו: מִשָּׁמַיִם נִפְסַק שֶׁלֹּא זוֹ בִּלְבַד שֶׁלֹּא תַּפְסִיק מִלּוֹמַר חֲסִידוּת בְּהַרְחָבָה, אֶלָּא תּוֹסִיף וְתַרְחִיב עוֹד וָעוֹד! הַמְשֵׁךְ לְהָפִיץ אֶת פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה בְּאֹפֶן שֶׁל הַרְחָבָה וּבְכָךְ לְהָכִין אֶת הָעוֹלָם לַגְּאֻלָּה!

לְחַיִּים לְחַיִּים, חֲסִידִים!

חַג שָׂמֵחַ! לְשָׁנָה טוֹבָה בְּדַרְכֵי הַחֲסִידוּת וּבְלִמּוּד הַחֲסִידוּת תִּכָּתְבוּ וְתֵחָתְמוּ!

שַׁבָּת שָׁלוֹם וּמְבֹרָךְ!

רָזִי