“כי אם ברוחי”

עם כל הכרת הטוב על כל מה שיש כאן בארץ ישראל, בחסדי ה’ יתברך, אסור שנשכח ונתעלם מכך שהדרך עוד לפנינו לתיקון המדינה בכל המובנים. במיוחד מעוררת אותנו מפעם לפעם המציאות הבטחונית, אויבינו שאינם שוקטים לרגע ועדיין עומדים עלינו לכלותינו, פשוטו כמשמעו. כדי לנסח את הדרך הנכונה לשינוי ותיקון המציאות דרושה יריעה רחבה, אך נתחיל כאן בקצרהדרוש שינוי מהותי

כל התייחסות לאירועים נקודתיים דורשת, קודם כל, מבט על התמונה השלמה. המציאות הקיימת היום במדינת ישראל היא עגומה – הן במבט מציאותי-מפוכח, ודאי במבט אמוני-תורני ועל אחת כמה וכמה אם משווים אותה לחלום של חיים יהודיים מלאים ושלמים, חלום של גאולה.

לכן, דרוש שינוי מהותי ומקיף: צריכים לחזור ולדאוג לבטחונם האישי של יהודים בכל רחבי הארץ (במקום ‘להכיל’ עשרות פיגועים ונסיונות רצח שכלל אינם מדווחים בתקשורת); צריכים להעמיק את הזהות היהודית, של הכלל ושל כל ילד וילדה שחיים כאן; צריכים שמערכות החינוך, המשפט, הרפואה, הכלכלה והרווחה תתבססנה על ערכי הנצח של תורת ישראל; צריכים לדאוג לאיתנות הכלכלית של בני הארץ הזו; צריכים לפתח את עולם התורה ועולם האקדמיה מתוך זיקה עמוקה של הפריה הדדית (ולא כצוררים זה את זה או מתעלמים זה מזה); צריכים לחזק את ערכי המשפחה היהודית, את הערבות הקהילתית ואת היכולת לנהל שיח עמוק מתוך אהבת ישראל; צריכים לשמש כמגדל-אור תורני ומוסרי לאומות העולם (במקום להיכנע לתכתיבים חיצוניים).

לשינוי המהותי הזה אנחנו חותרים, מתוך אי-השלמה עם המציאות הקיימת ומתוך רצון של בנין ותיקון[1]. לצערנו, מציאות משובשת וזועקת לתיקון היא כר פורה לתסכולים ולפתרונות-דמה, לפעמים דווקא מצד האנשים האכפתיים והכאובים יותר. לכן חשוב להזכיר שוב ושוב מהי דרכה של תורת אמת, ש”דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום”, לשינוי הנחוץ.

 “לא בחיל ולא בכח”

הנביא זכריה אומר “לא בחַיִל ולא בכֹח כי אם ברוחי אמר ה’ צבאו-ת”. שינוי מהותי לא יבוא בדרך של כפיה או אלימות אלא בכח הרוח – בהבאת דבר ה’ לעם ולעולם בפנים מאירות ופנים מסבירות, כך שיעורר את ההסכמה ברצון טוב של הצבור הרחב. הבאת מסרי התורה למציאות באופן כזה דורשת לא להסתפק בפן ההלכתי של התורה, אלא גם העמקה רבה בשרשי הדברים שבפנימיות התורה. בפרט, תורת החסידות מדריכה כי מי שרוצה להביא לתיקון וגאולה צריך להתמקד בבנין העתידי הרצוי ולא בהרס של הקיים (אדמו”ר הזקן, מייסד חסידות חב”ד, בעל התניא והשלחן ערוך, נזהר מאד אף פעם לא לשבור כלי).

המאבק על הדמות הציבורית שלנו צריך להעשות בעיקר בהסברה ובחינוך. אין מקום לפעולות אלימות של יחידים. התגובה ביד קשה ותקיפה כלפי אויבי ישראל היא תפקידם של כחות הבטחון, חוץ מאשר במקרים של פיקוח נפש בהם נדרשת הגנה עצמית (כקביעת חז”ל “הבא להרגך השכם להרגו”).

 ארץ ישראל לעם ישראל

בתוך המסגרת הכוללת של השינוי, יש לזכור ולהזכיר אמת יסודית: ארץ ישראל ניתנה לעם ישראל על ידי בורא עולם. חלקים מסוימים בשיח הציבורי מנסים היום, באופן תדיר וגם סביב האירועים האחרונים, להשכיח זאת. צריך להתקומם כנגד טשטוש ההבדל בין אוהב לאויב, בין בנים של הארץ לבין אורחים-זרים בה, לחזור ולהזכיר את אהבתנו לארצנו וגם את המחויבות שלנו לכונן בה, בכל חלקיה, חיי ציבור יהודיים שלמים ומתוקנים. מי שאוהב את עמו ואת ארצו מזדהה עמם ומשמיע זאת בקול ברור, מבלי להכנע לשיח של הצטדקות, התנצלות וגינוי.

 מנהיגות יהודית שלמה

בסופו של דבר, ברובד האישי רבים-רבים נחשפים לאורה של תורה, אך כדי ששינוי מהותי יתחולל ברובד הציבורי אנו זקוקים להנהגה יהודית מתוקנת. כשהנביא ישעיהו מתאר את מנהיג ישראל הראוי והרצוי הוא מאחל “מלך ביֹפיו תחזינה עיניך”.

יפיה של תורת ישראל מגיע דווקא מתוך מבט שלם, מאוזן ורב-גוני על מכלול נושאי התורה ומכלול הגוונים והדעות בהתייחסותה לכל ענין – “כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החֻקים האלה”. כך, גם יפיו של המנהיג היהודי האמתי מגיע מתוך שלמות האישיות שלו – יכולתו לשלב אהבת ישראל, אהבת הבריות כולן ורגישות למצוקות הפרט עם תקיפות; ראיה ציבורית עם יכולת להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד; מבט תורני מעמיק עם ראית עולם רחבת אופקים; הכרה בצדקת הדרך ובכובד המשרה שעל שכמו יחד עם חוש הומור-עצמי מפותח.

למנהיגות כזו – שתראה כיצד יפיה של התורה משתקף בהנהגה ציבורית – אנו מייחלים ומתפללים. אנו מנסים לבנות בית מדרש שיצמיח הסתכלות ומנהיגות תורנית מסוג זה. מרצם של תלמידי בית מדרשנו מופנה לשינוי המהותי הזה, בכיוונים שונים ומגוונים (הפצת תורה, תרבות, חבור תורה ומדע, תורת הנפש, עיסוק בנושאי ציבור, ישוב הארץ ועוד ועוד), וכל מי שהדברים נוגעים בלבו מוזמן להצטרף לפעילות זו. בשם ה’ נעשה ונצליח.