מאין באת?

פרק ג, משנה א

עֲקַבְיָא בֶּן־מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ מִטִּפָּה סְרוּחָה וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

טפה סרוחה – טפח מיותר

"טפה סרוחה" לשון "סֶרַח הָעֹדֵף", המזמין יניקת החיצונים, כנודע. "טפה" מתחלפת בטפח, כנודע הכלל בזה. אם כן, ״טפה סרוחה״ היינו טפח עודף-מיותר. על מנת להזריע טפה צריך לגלות טפח.

עלי להתבונן-להסתכל: נוצרתי מה'עודף' (כמו בפריטת כסף) של אבי, "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי", מהמיותר שבו, הראוי להסריח וממילא כסרוח דמי. אם כן, כולי מיותר בעצם (ומזמין יניקת החיצונים). על ידי התבוננות שהאדם הוא מיותר, שיירים-עודף של הדבר החשוב באמת, הוא נעשה בסוד "שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל", כנודע בדא"ח.

לעמוד תמיד לפני ה'

על ידי התבוננות זו, "מאין באת? מטפה סרוחה", לא אבוא לידי גאוה (כפירוש הרע"ב).

"ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה" – על ידי התבוננות-הסתכלות שסוף הכל להיות עפר רמה ותולעה אנצל מתאוות וחמדות העולם הזה החולף כו'.

"ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון" – ההתבוננות-הסתכלות זו גורמת לפרוש מן העברה, מפחד העונש.

אך בתחלה כתוב "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה", נמצא שכל שלשת הדברים הם כדי לפרוש מן העברה, וממילא בשלשתם צריך להרגיש את העמידה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

רישא בעובד מאהבה, סיפא בעובד מיראה

ידוע הדיוק שברישא כתוב ״דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי כו׳״ ללא התארים של ״טפה סרוחה״ ו״מקום עפר רמה ותולעה״, וגם ללא "לפני ממ"ה הקב"ה", שנוספו רק בסיפא. ומבואר שהרישא מדברת במי שעומד במדרגה גבוהה ומבין דבר מתוך דבר מעצמו, אך הסיפא מדברת במי שנמצא במדרגה נמוכה וחייב המחשה.

הרישא מדברת בעובד את ה' מאהבה – וממילא ה"מאין… ולאן… ולפני…" אינם מאיימים, אלא מאהיבים: באתי ״מאַיִן״ – "אַיִן מזל לישראל"; אני הולך ״לאן״ שהשי"ת מוליך אותי, שהוא בודאי המקום הכי טוב עבורי; ולעתיד לבוא אזכה לעמוד ״לפני מי" – "מי שאמר והיה העולם", שהוא עצם הטוב, כאשר ״טבע הטוב להיטיב״ לכל. לעומת זאת, הסיפא מדברת בעובד את ה' מיראה (ועד ליראת העונש, שמקליפת נגה, כמבואר בדא"ח).