נחישות והשלמה

עבודת ה' דורשת מהיהודי להיות נחוש, להתגבר על כל המניעות ולא להתבלבל מעלמא דשקרא. גם בשביל להביא את המשיח, אמר הרבי מליובאוויטש שצריכים 'עשרה עקשנים'. הצדיק מתעקש גם מול הקב"ה, כביכול, עד ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים" ואפילו "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל".

ועם זאת, היהודי גם מסתגל לכל מציאות אליה הוא נקלע, מתוך אמונה בהשגחה הפרטית, ב"מילי דעלמא" ופעמים רבות גם ב"מילי דשמיא", מתוך הנחה שכעת ה' רוצה שיעבוד אותו באופן הזה. צדיקים מתעקשים לבטל גזרות – אבל לפעמים הם מרימים ידים ומודים שנכשלו. גם העקשנות להביא את המשיח "היום" – כדברי המשיח עצמו – עדיין לא צלחה, ועם ישראל נאלץ להשלים עם כך שעד כה ה' אמר "היום לא"…

יהודי הוא נושא הפכים בעצם. כבן ל"עם חכם ונבון" הוא יודע ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים", ומסוגל לשאת את ההפכים לא רק בהכרתו – בשכלו ובאמונתו – אלא גם בתחושות לבו, כאשר "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא". כך הוא מכיל בקרבו יחד את הנחישות וההשלמה.

הנחישות היא תכונת ספירת הנצח, הנחושה לנצח את כל המניעות, וההשלמה היא תכונת ספירת ההוד, היודעת להודות במה שמעליה, להכנע ולהשלים עם המציאות. הספירות נצח והוד הן שתי הרגלים, הצועדות יחד בשיתוף פעולה (עד שהן נקראות "תרין פלגי גופא").

נחישות ש'לא רואה את המציאות בעינים' עלולה להפוך לשגייה בדמיונות או להביא לשבירת הכלים – במקום שאדם יתקדם באמת אל היעד הוא 'ינעל' על ציור מסוים שבנה לעצמו ויבנה לעצמו עולם דמיוני בו הכל מתחולל כרצונו-שלו, בלי קשב למציאות ולהשגחת ה' המתגלה בה. השלמה בלי נחישות, געגועים וחתירה אל היעד, עלולה להפוך לפסיביות, ליאוש וגם להסבר שהמציאות הפגומה היא טובה לכתחילה.

לכן, נדרשות שתי התכונות: הנחישות צריכה להיות מחוברת למציאות, מביטה בה במבט מפוכח, מתקנת את עצמה בהתאם להתרחשויות ולא 'בורחת' לעולם הדמיון. להשלמה אסור לבטל את החזון ואת השאיפה, אלא רק לתת לה אחיזה במציאות, בלי לדמיין ובלי להשבר. "משיח בא בהסח הדעת" – כשרואים שההתעקשות לא משיגה את מטרותיה צריך לדעת להשלים ולהרפות, ודווקא מתוך כך 'להקים לתחיה' את השאיפה למשיח באופן מבורר יותר.

ל"ג בעומר, הוד שבהוד, יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי, הוא יום ההשלמה שבהשלמה. רשב"י מביט במבט מפוכח על המציאות בדור של גלות וחורבן, ועם זאת מבעיר את האש העקשנית, הנצחית והמנצחת, של פנימיות התורה. לפני רשב"י לא חרב בית המקדש – לא מתוך התעלמות מהמציאות, אלא מתוך השלמה עם כך שבית המקדש בעצם מעולם לא התקיים (שהרי המקדש שחרב לא מימש באמת את רצון ה' בתחתונים), המצמיחה נחישות לחתור אל יעודי הגאולה של המשיח והמקדש האמתיים, המתקיימים בינתים באמונה התמימה של המשלים-הנחוש.