מצא את העצה

את הפסוק “רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי’ היא תקום” אומרים בתפלה יום-יום. אפשר להבין אותו כלעג לגאוות האדם – אתה מתלבט ומתכנן, אך ה’ ‘יתייעץ עם עצמו’ ויחליט לבדו מה יקרה. אבל מיקומו המפתיע של הפסוק בתפלה רומז שמתחולל בתוכו מפגש עדין ומורכב יותר בין מחשבות האדם לעצת ה’:

בתהלים מונגדות עצות ומחשבות האדם לעצות ומחשבות ה’ בשני פסוקים רצופים – “הוי’ הפיר עצת גוים הניא מחשבות עמים. עצת הוי’ לעולם תעמֹד מחשבות לבו לדֹר ודֹר”. בין שני הפסוקים החד-משמעיים והמובחנים ‘נשתל’ בתפלה פסוק ממוצע, הכולל יחד את מחשבות האדם (“רבות מחשבות בלב איש”) ועצת ה’ (“ועצת הוי’ היא תקום”). בפסוק הראשון ברור שה’ מבטל לחלוטין את עצות ומחשבות האדם ובפסוק האחרון ברור שלה’ עצות ומחשבות משלו, ללא קשר לאדם, אך בפסוק האמצעי נוצר מפגש – עימות או אולי דו-שיח – בין הצדדים, המזמין לפרש כי על רקע מחשבות האדם בינו לבין עצמו משיא לו ה’ עצה טובה, שאם ייעתר לה היא עתידה להתקיים.

בלשון הבעל שם טוב, זהו תהליך של הכנעה-הבדלה-המתקה: כשהאדם שקוע בחשיבה גויית, בתכניות המתעלמות מה’ ורצונו, ה’ מכניע אותו, מפר את עצותיו ומניא את מחשבותיו באופן גורף (בבחינת “למה רגשו גוים… יושב בשמים ישחק א-דני ילעג למו”). לאחר מכן, כשהאדם שקוע במחשבות מופנמות יותר, “רבות מחשבות בלב איש”, עליו להבדיל בין מחשבותיו העצמאיות ל”עצת הוי'” המנצנצת בקרבו ממקור עליון. כשהוא יזהה את העצה הזו וילך בעקבותיה הוא יזכה להמתקה גמורה, כשהכל נהפך לעצות ומחשבות אלוקיות טובות ומשמחות המתקיימות לעד.

התהליך הפנימי הזה מתחדד דרך התחקות על הביטוי “בלב איש”, החוזר רק בשלשה פסוקים: האדם אובד העצות מתחיל בחווית “דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה” – הוא מוצא “בלב איש” רק דאגה, אותה עליו להכניע ועמה עליו להתמודד (בתהליך המבואר בחסידות על יסוד דרשות חז”ל לפסוק). לאחר ההתמודדות עם גוף הדאגה עליו לבחון את ה”רבות מחשבות בלב איש” ולנסות לזהות-להבדיל את “עצת הוי'” שבתוכן. אם הוא זוכה מתקיים בו “מים עמֻקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה” – הוא דולה ומיישם את העצה העמוקה שה’ טמן בלבו.

הבנת הפסוק כמפגש מגלה ממד עמוק נוסף: הקיטוב בין עצות ומחשבות האדם לעצות ומחשבות ה’ הוא בעצם ביטוי לניגוד הבחירה והידיעה. אכן, באופן פרדוקסלי, שתיהן אמת – ה’ נתן לנו בחירה חפשית והעולם מתנהל מתוך הידיעה האלוקית. את הפרדוקס הזה ניתן ‘לשאת’ מתוך זיהוי ממוצע-ההשגחה-הפרטית בסגנון העולה מהפסוק שלנו – השגחה שאינה כופה מלמעלה, אלא מתבטאת בתוך עצות טובות שחודרות אל תוך בחירתו של האדם ומציעות לו כיצד להשתפר ולהתקדם לאור ידיעת ה’.