פרט וכלל בספירת העומר

בספירת העומר סופרים ימים ושבועות, "מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי"[א]. ספירת הימים כתובה בפרשת אמור "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת… עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם"[ב]. וספירת השבועות בפרשת ראה "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת"[ג]. אכן, ספירת הימים והשבועות היא מצוה אחת בתרי"ג מצוות[ד].

שלש שיטות בהלכה

למעשה, יש שלש שיטות עיקריות[ה] כיצד לספור בימים שאינם משלימים לשבועות שלמים, כמו למשל ביום השמיני: יש אומרים למנות ימים בלא שבועות ("היום שמונה ימים לעומר" בלבד); יש אומרים למנות שבועות בלא מנין הימים הכולל ("היום שבוע אחד ויום אחד לעומר"); ויש מונים ימים ושבועות ("היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד לעומר") וכן נפסקה ההלכה[ו].

הימים הם הפרטים והשבועות הם הכללים. המצוה לממני יומי היינו לספור כל פרט בפני עצמו, ואילו המצוה לממני שבועי היינו להדגיש את הספירה של הכללים, "שבע שבתות תמימות תהיינה".

לפי זה, שלש השיטות הנ"ל בהלכה הן שלש שיטות במהות הספירה: האם העיקר הוא הפרט ("היום שמונה ימים"); העיקר הוא הכלל ("היום שבוע אחד ויום אחד"); או שיש לכלול את שניהם, בהקדם הפרט לכלל ("היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד"). "אלו ואלו דברי אלקים חיים", ולשלש השיטות יש שרש בפנימיות, ורמז מובהק: ספירת העמר = ספירה ספירה ספירה – שלש ספירות כאחת.

שלשה קוים

בפנימיות, עולם התיקון הוא 'שלשה קוים', קו ימין, קו שמאל וקו אמצעי. וכן בעיקרי המדות, חסד (ימין), גבורה (שמאל) ותפארת (אמצע). קו ימין, החסד, הוא סוד הכלל; קו שמאל, הגבורה, הוא סוד הפרט (הגבורה מחלקת ומפרטת); והקו האמצעי, התפארת, הוא פרט וכלל כאחד (תפארת של שילוב גוונים כאחד).

ספירה משמע חשיבות, "דבר שבמנין אינו בטל"[ז] (וכן השרש ספר מתחלף בשרש ספן, בחילוף אותיות למנ"ר, "דבר ספון" היינו דבר חשוב). מתחילים מההכרה בחשיבות הפרט, הנשמה הפרטית של כל יהודי (יש נשמה משרש חסד שבחסד, ויש משרש גבורה שבחסד עד למלכות שבמלכות, הכל בסוד שבעת קני המנורה הטהורה שרשי נשמות ישראל כמבואר בדא"ח[ח]) שהיא "חלק אלוה ממעל ממש"[ט] – ו"כאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו"[י] (כדברי מורנו הבעש"ט, והוא עיקר חידושו, איך שבשביל כל יהודי בפרט נברא העולם כולו). זהו התיקון משרש יצחק אבינו (גבורה, הכח המפרט), שדווקא עליו נאמר לעתיד לבוא "כי אתה אבינו"[יא] (המלמד זכות על כל יהודי פרטי באשר הוא).

לאחר ההכרה בחשיבות של כל פרט ופרט מישראל, מגיעים לספירת הכלל, מצוה למימני שבועי מצד מדת ה"חסד לאברהם"[יב] (אברהם אבינו הכולל כל ישראל כאחד). מניין הפרטים נאמר בפרשת אמור בספר ויקרא ומניין הכלל בפרשת ראה בספר דברים – ספר ויקרא הוא 'תורת הצדיקים' יחסית לספר דברים (משנה תורה) שהוא 'תורת בעלי תשובה', לדור הנכנס לארץ הצריך להתעצם עם השייכות לכלל ישראל.

אך העיקר הוא הספירה השלישית הכוללת את שניהם, פרט וכלל, יומי ושבועי כאחד – בהקדמת יומי לשבועי, הקדמת הפרט לכלל – מצד "תפארת ישראל", לראות בכל אחד ואחת מישראל "עולם מלא" המשקף את הכלל ולראות את הכלל כולו כקומה שלמה, איחוד הפרט והכלל (שעל כן ספירת הימים והשבועות היא מצוה אחת).

בסגנון נוסף: יום הוא אור ("ויקרא אלהים לאור יום"[יג]), וכן ספירת 'יומי' היינו האור הפנימי המתגלה לכל אחד ואחד בפרט. שבועי היינו אור מקיף ("כל השביעין חביבין"[יד], וסוד השבע הוא 'סוד ההיקף' כלשון הרשב"א[טו]). אם כן, מנין הימים והשבועות, שתי המצות יחד (שבמנין המצות הן מצוה אחת בלבד כנ"ל), הן "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" – קוב"ה היינו אור מקיף, כלל (סובב כל עלמין) ושכינתיה היינו אור פנימי (ממלא כל עלמין), וד"ל.

נערך ע"י יוסף פלאי, מרשימת הרב ניסן תשפ"ה.

[א] חגיגה יז, ב. מנחות סו, א.

[ב] ויקרא כג, טו-טז.

[ג] דברים טז, ט.

[ד] ספר המצוות לרמב"ם מ"ע קסא, עיי"ש.

[ה] ראה טור או"ח תפט בשם אבי העזרי. שו"ע אדה"ז שם ס"ו.

[ו] "וכן נתפשט המנהג בכל תפוצות ישראל ואין לשנות", שו"ע אדה"ז שם. אלא שבסידור האר"י הנוסח הוא "היום שמונה ימים לעומר שהם שבוע אחד ויום אחד" (וכן מנהג נוסחי הספרדים היום), נמצא שהעיקר הוא המצוה לממני יומי, אך בנוסח האר"י של אדה"ז אומרים "היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד לעומר" (וכן מנהג קהילות אשכנז), ודוק.

[ז] ביצה ג, ב.

[ח] לקו"ת פרשת בהעלותך כט, ג.

[ט] תניא פ"ב.

[י] הוספות לכתר שם טוב (קה"ת הוצאה שלישית) אות רכז.

[יא] שבת פט, ב.

[יב] מיכה ז, כ.

[יג] בראשית א, ה.

[יד] ויקרא רבה כט, יא.

[טו] שו"ת הרשב"א סי' ט.