מכון גל עיני
נכתב עלידי
בליל הסדר אנו זוכים בבת אחת לגילוי גדול ועוצמתי מלמעלה, כזה שאיננו תואם את המדרגה בה אנו עומדים ואת הכלים שלנו לקבל אותו – "'ובמורא גדול' זה גילוי שכינה". מיד אחרי הסדר מסתלק הגילוי הראשון, ו"ממחרת השבת" מתחילים ימי ספירת העֹמר, בהם עלינו לשחזר את הגילוי הזה ולהפנימו בעבודה עקבית שלנו, יום אחרי יום, שלב אחרי שלב, עד שבע"ה נגיע מוכנים למתן תורה.
הגילוי הגדול של ליל הסדר הוא חירות הדיבור של היהודי – בפסח הפה-סח ומצוה עלינו "לספר ביציאת מצרים כל אותו הלילה". את כח הדיבור-הסיפור של ליל הסדר עלינו לבנות, לשכלל ולפתח בימי ספירת העמר – ימים של "דרך ארץ קדמה לתורה", בהם עלינו לתקן את מידותינו ולנהוג כבוד זה בזה, דבר המתבטא בתקשורת מתוקנת בדיבור.
פרק יט בתהלים הוא פרק של "יום ליום יביע אֹמר", הרומז לספירת יום אחרי יום בעֹמר, ומעורר כיסופים למתן תורה בשבחיו הנפלאים ל"תורת הוי' תמימה". יש בפרק שבע לשונות דיבור – "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת. אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם. בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם" – המכוונות לשבע מדות הלב וממילא לשבע שבועות הספירה:
אמירה בלשון רכה ודיבור בלשון קשה הם חסד וגבורה. שבעים פעמים בתורה נאמר "וידבר הוי' אל משה לאמר" – תפקידו של משה רבינו, ושל ממשיכי דרכו בהנהגה והוראה, לקבל מהשמים דברים כהווייתם, עם כל הקושי, ולהביעם בלשון רכה המתיישבת על נפש השומעים. דיבור מתוקן צריך לכלול גבורה של אמת ברורה ובהירה עם היכולת להביע הכל בחסד וברכות. מתוך האיזון הזה יכול האדם לספר את סיפורו-שליחותו – דרכו שלו לבטא את התוכן – בצורה מפוארת ורבת-גוונים, כתכונת התפארת (ספר בפאר).
ההבעה והאחוה (שם העצם של "יחוה") הן הזרימה הטבעית של הדיבור, תכונת הנצח וההוד, המוטבע שבנפש – תנועת החיים שבדבור ("כל חי מתנועע"). נביעת ההבעה מקדמת תהליך במציאות, כשהדיבור מחולל שינוי ותנועה מיום ליום (עד להנצחת התוכן). האחוה היא היכולת לבטא בדבור את הכרת הטוב, בהודיה אמתית וכנה על כל דבר – הבסיס לתיקון המידות ולתקשורת טובה (כשהשיא הוא לג בעמר, הוד שבהוד, יום שכולו תודה).
כל המדות מתנקזות אל היסוד, כח האמת וההגשמה, שמאפשר הגדה מדויקת ואמתית של התוכן הפנימי – "ויגד לה את כל לבו" (כאשר "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם"), ואזי זוכים ל"הרחב פיך ואמלאהו" – מילול מלא וממותק ב"מלכות פה".
שבע הלשונות מתכללות זו בזו ב-מט ימי הספירה ובונות דיבור שלם ומשוכלל, המכין את הפה ליעוד אותו הוא מקבל במתן תורה – "ודברת בם", בצורה מלאה ושלמה.
