“וַיַּעֲבֹר ה’ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה’ ה’ אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה” – אלו שלש-עשרה מדות הרחמים המקבילות לחודשי השנה (עם החודש הנוסף בשנה מעוברת).

לפי הקבלה, מונים את מדות הרחמים כך: “[א] אֵ-ל [ב] רַחוּם [ג] וְחַנּוּן [ד] אֶרֶךְ [ה] אַפַּיִם”. ההקבלה לחודשים היא מחודש ניסן, וכך יוצא שחודש תמוז שלנו שייך למדת אֶרֶךְ. מה זה אומר?

סבלנות לרשעים

ראשית, “ארך אפים” הם זוג משמים (כמו “רחום וחנון” שלפניהם). בכלל, לפי הפשט “ארך אפים” זו מדה אחת, אלא שהמקובלים מתעקשים לחלקה לשתים, וכך “ארך” שייך לתמוז ו”אפים” לחודש אב. שני חודשים אלו הולכים יחד, כמודגש בתקופת “בין המצרים” בין י”ז בתמוז לתשעה-באב. והנה שני החטאים העיקריים בתורה הם חטא העגל וחטא המרגלים: חטא העגל אירע ב-י”ז בתמוז. חטא המרגלים החל כאשר המרגלים יצאו לדרכם בערב-ראש חודש תמוז, והסתיים בתשעה באב כאשר הם חזרו וגרמו לעם ישראל “בכיה של חנם”. לכל חודש יש אות מיוחדת, לפי חכמת ספר יצירה – האות של תמוז היא ח והאות של אב היא ט, ויחד הן מצטרפות למלה חטא…

מול חטאים אלו – אנו חייבים את מדת “ארך אפים” של ה’. כלומר, יש כאן חוטא ושורת הדין אומרת שהוא יקבל מיד את העונש המלא, אבל מדת הרחמים אומרת: בוא נמתין, הזדמנות לעשות תשובה. כך מפרש רש”י “ארך אפים, מאריך אפו ואינו ממהר להיפרע, שמא יעשה תשובה”. אף פירושו כעס, המתבטא בקצב הנשימה, ו”מאריך אף” פירושו משקיט את הכעס. זהו משל: מי שאפו ארוך מחזיק את הכעס ואינו ממהר להוציאו (כמו שמפרש האבן-עזרא), ובדרך אגב גילינו שאם לנו היהודים יש אף ארוך זהו שבח גדול!

החידוש העיקרי במדת “ארך אפים” הוא שהקב”ה מגלה סבלנות גם לרשעים! חז”ל אומרים שמשה רבינו שאל את ה’ האם “ארך אפים” הכוונה לצדיקים, וה’ אמר “אף לרשעים”, כרמוז ב”אַפַּיִם” בלשון רבים. טען משה, רשעים צריכים להיענש! השיב ה’: אתה עוד תצטרך לכך. ואכן, בחטא המרגלים בקש משה רחמים והזכיר בדבריו “ה’ אֶרֶךְ אַפַּיִם” – למרות שאנו רשעים!

זוגיות סבלנית

מדות הרחמים של הקב”ה הן מודל לחיקוי, “מה הוא ארך אפים אף אתה היה ארך אפים”! להיות סבלן, להמתין עוד קצת – זהו הסוד הגדול לחיים טובים ומאושרים בכלל, ובמערכות יחסים במיוחד. זוגיות טובה מתחילה בארך אפים של בני הזוג זה לזה. משהו לא מסתדר? אשתך/בעלך לא עשה בדיוק מה שרצית? קודם כל עצור, הרגע, נשום עמוק, בשביל זה יש לך אף ארוך… מדת ארך אפים פירושה גם שלא “לדחוק את השעה”, המתן מעט ואל תחטוף, נהג בישוב-הדעת (גם בנהיגה בכביש). כך מתחלק “ארך אפים” לשתי מדות: “ארך” פירושו עצם נתינת הארכה, עוד דקה, ו”אפים” פירושו התמודדות רגועה עם התעוררות הכעס.

והנה כל החטאים הגדולים נובעים מחסרון במדה זו. אם אדם וחוה היו ממתינים עד יום השבת, הם היו רשאים לאכול מפרי עץ הדעת, אבל הם לא יכלו להתאפק… אם בני ישראל היו ממתינים עוד קצת למשה שירד מהר סיני, לא היה מתרחש חטא העגל. גם בחטא המרגלים, אם היו ישראל שוקלים בישוב-הדעת את דברי המרגלים לא היו נגררים אחריהם אלא היו מצטרפים ליהושע וכלב.

רבי נחמן מברסלב מלמד שמדת “ארך אפים” היא הסוד של ארץ ישראל. השבח העיקרי של הארץ בתורה הוא “זבת חלב ודבש”, כמו שהודו גם המרגלים, והנה חלב ודבש בגימטריא ארך אפים. אם ישראל היו נוהגים במדת ארך אפים – היו זוכים לארץ זבת חלב ודבש.

פנים ארוכות ורכות

“ארך אפים” קשור לא רק לאף אלא גם לפנים. במושגי הקבלה, בספירת הכתר קיים המושג “אריך אנפין” – המקביל כמובן ל”ארך אפים” – שפירושו “פנים ארוכות”! זהו דימוי של סבלנות אין סופית. יש לי את כל הזמן שבעולם… למעשה, זהו אחד הפירושים הפנימיים למושג כתר עצמו – מלשון המתנה, כמו בפסוק “כַּתַּר לִי זְעֵיר” שפירושו המתן לי מעט.

מי שיודע לומר לעצמו “המתן מעט”, מתקן את ספירת הכתר של הנפש, היא הכוח העליון והנסתר בנפש. אחרי זה, כל כוחות הנפש נעשים ‘מרוככים’ ולא קשים. הרכות והעדינות היא סוד התיקון, “לעולם יהא אדם רך כקנה”, אדם רך כקנה ראשי תבות ארך אפים.

השארית

למדנו שהנביא מיכה מתאר את מדות הרחמים במלים אחרות, “מִי אֵ-ל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ”, כאשר המדה המקבילה ל”ארך” היא “לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ”. והנה חז”ל נותנים פירוש מופלא: “לשארית נחלתו, למי שמשים עצמו כשיריים”. שיריים פירושו שאריות, דבר טפל ולא נחשב. ברגע שאדם מתייחס כך לעצמו, הוא מגיע ממילא לאריכות אפים. כך נאמר על משה רבינו “והאיש משה עניו מאד” ומפרש רש”י “שפל וסבלן” – מי שעניו ושפל בעיני עצמו הריהו סבלן לכולם. שום דבר לא יוציא אותו משלוותו, כי ה’אני’ שלו מפסיק להיות במרכז, אני רק טפל ולא הכל צריך להסתדר סביבי.

איך מגיעים לתחושה שאני רק “שארית”? כאשר האדם מודע לריחוק התהומי בין אישיותו הזעירה והמוגבלת ובין הקב”ה הבלתי מוגבל, הוא מרגיש ממילא טפל ושארית. אין הכוונה להרגיש עזוב ונשכח, אלא להיפך: בטל בתוך הטוב האלוקי המחייה אותי.

ובחזרה לתיקון החטאים של תמוז ואב: ככל שנעשה את עצמנו שיריים, נאמץ את מדת “ארך אפים”, כך רחמי ה’ האין-סופיים, רחמים ‘ארוכים’ של “פנים ארוכות”, יגיעו אלינו. עוד נגיע לארץ זבת חלב ודבש!