המושג של 40 מופיע בהרבה מאד מקומות בתורה: למשל, משה עלה לשמים לקבל את התורה ל40 יום, בני ישראל היו במדבר 40 שנה, ועוד דוגמאות רבות. 40 הוא סוד יצירת הולד – זאת הסגולה ליצור הוי' חדשה בחיים. ראה עוד בספר 'אותיות לשון הקדש' עמוד רכג.

בכלל, אדם שאינו מוצא את עצמו בעולם הזה, אות הוא כי טרם מצא את מקומו הנכון בחיים. כשאדם מוצא את מקומו הנכון כל הדברים מסתדרים, כל התחומים 'נופלים' במקום הנכון ומסתדרים כראוי.

חז"ל אומרים כי שלשת התחומים העיקריים עליהם דואג האדם בעולם הזה – ילדים, בריאות ופרנסה – אינם תלויים בזכויות האדם אלא במזלו העליון.

בחסידות מבואר, לפי מאמר חז"ל "אין מזל לישראל", כי המזל האמיתי של כל יהודי הוא מדרגת ה"אָיִן" האלוקית. כשיש ליהודי בעיה באחד מהתחומים שהוזכרו, הדבר נובע מכך שהוא עוד לא הגיע למדרגה של "אין", שאין לו בטול מספיק בפני האלקות ולכן מזלו אינו מאיר.

ועוד, היכולת של המזל להאיר תלויה במקומו של האדם, וכשהוא זוכה להגיע למקום הנכון מזלו יאיר והכל יסתדר. לכן אמרו חז"ל כי "משנה מקום משנה מזל" – שינוי המקום מאפשר למזלו של האדם להאיר.

חז"ל אמרו גם ש"משנה מעשיו משנה מזל" ו"משנה שמו משנה מזל".

בכללות, שינוי השם נוגע לילדים המנציחים את שמו של האדם (אצל אשה שינוי השם נעשה בחתונה, כשהיא מקבלת את שם בעלה, ובאמת גם אצל הבעל החתונה משנה שם והגדרה – הוא הופך מרווק לנשוי).

שינוי המעשים – עשיית תשובה וחזרה לחיי תורה ומצוות – שייך בעיקר לבריאות, שהרי "גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם".

שינוי המקום שייך בעיקר לפרנסה. אדם צריך למצוא את המקום הנכון בו יוכל למצוא עבודה ולחיות לפרנסתו, ופעמים רבות תלוי הדבר באזור המגורים וכדו'.

עם זאת, כל השינויים הללו כלולים בשינוי המקום הכללי – שהרי "שינוי המקום" האמיתי הוא שינוי מקום רוחני, מציאת השתייכות חדשה. בשינוי זה יש גם שינוי של מעשי האדם ואורחות חייו – הוא עובר ל'מקום' אחר, לסגנון חיים אחר (בסוד "משנה מעשיו משנה מזל") – והוא עובר לחוג חברתי חדש המעניק לו 'שם חדש' והשתייכות חברתית חדשה (בסוד "משנה שמו משנה מזל"). על האדם למצוא את מקומו האמיתי בעולם, ואז יאיר מזלו וכל בעיותיו יפתרו.

עליך לחפש את מקומך, על ידי שינוי מקום שינוי שם ושינוי מעשים, וכך למצוא את מזלך העליון. יהי רצון שה' יאיר את עיניך ותזכי לברכה בכל.

בכלל, אדם שאינו מוצא את עצמו בעולם הזה, אות הוא כי טרם מצא את מקומו הנכון בחיים. כשאדם מוצא את מקומו הנכון כל הדברים מסתדרים, כל התחומים 'נופלים' במקום הנכון ומסתדרים כראוי.

המלה חלום פירושה גם התחזקות, כמו בפועל להחלים, "ותחלימני והחייני" (ישעיה לח, טז). וכן אמרו חז"ל שהחלום עצמו הוא "סימן יפה לחולה" שיבריא ויחלים (ברכות נז, ב). יש חלומות רעים שאותם צריך להמתיק, ולרוב הם הבלים ודברים בטלים, "וחלומות השוא ידברו", אבל חלום טוב הוא הערה משמים, בהשגחה פרטית, על דברים שצריך להחלים-להתחזק בהם.

אם ראית את הרבי בחלום, המסר הפשוט הוא שעליך להתחזק ולהתקשר לרבי, "ראש בני ישראל", המנהיג של עם ישראל בדור האחרון. ההתקשרות העיקרית לרבי היא על-ידי לימוד תורתו והפצתה:יש להוסיף בלימוד שיחות ומאמרים של הרבי (שנמצאים היום בשפע רב, גם בצורה מעובדת), ולחשוף אנשים נוספים – החל מהמעגל הקרוב אליך – לאוצר התורה של הרבי, שהוא כמטמון יקר-ערך שרק צריך לפשוט את היד ולקחת אותו. מתוך לימוד תורתו של הרבי, מתקשרים גם לעניינים המיוחדים שהוא עורר עליהם, כמו ה'מבצעים'שהכריז עליהם, עד 'מבצע משיח' המתבטא היום בפעילות נמרצת למען העם והארץ, ועוד.

החלום על אבני בית המקדש צריך לעורר אותך לעסוק בלימוד ענייני המקדש, שכן עצם הלימוד בעניינים אלו הוא חלק ממצות בניין המקדש, כדברי חז"ל שהקב"ה אמר ליחזקאל הנביא "אמור להם[לישראל] ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה, ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאלו הם עוסקין בבנין הבית"(תנחומא צו יד), וכן "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה" – כמו שעורר במיוחד הרבי מליובאוויטש.בהשגחה פרטית, דברים אלו נכתבים כעת, בימי 'בין המצרים', שבהם הורה הרבי במיוחד לעסוק בענייני המקדש, ויהי רצון שבזכות ההתעוררות והלימוד נזכה מהרה לבניין הבית הגדול והקדוש בפועל ממש.

כשאדם זוכה בתפלה, תורה וקיום מצות לחוש דבקות בה', זהו גילוי שרש הנשמה. העיקר לזכות לזה הוא בסוד שבת קדש, שבה יש "נשמה יתירה" (היינו גילוי שרש הנשמה). העיקר הוא נגינה בשבת, כמו שכתוב "כל בעלי השיר יוצאים בשיר" לפי הפירוש החסידי שעליית הנשמה היא על-ידי שירה. הנגינה הפנימית של כל אחד היינו גילוי שרש הנשמה שלו. הצדיקים – "ועמך כולם צדיקים" – נקראו 'שבת' כל השבוע. היינו, שזכר הנגינה נשאר תמיד.

רצוי לצמצם את הביקורים בקבר לכמה פעמים בשנה, כאשר יש סיבה מיוחדת (כולל הודעות על שמחות במשפחה). כדאי לתת צדקה לעילוי נשמת הנפטר, כמו כן, כדאי להשתתף בשיעורי תורה ולימוד באופן תמידי. הקשר האמיתי והנצחי בין הנשמות הוא באמצעות התורה.

רק לאחר מאה ועשרים, כשהנשמה עוזבת את הגוף, היא זוכה להתחבר בגלוי עם שרשה למעלה, ועם כל נשמות קרובותיה. לכן כתוב בתנ"ך על אדם שנפטר שהוא "נאסף אל עמו".

והעיקר, שאז אהבת ה' מגיעה לשיאה. ה' מתגלה כקרוב מאד מאד, שהרי לאחר המות הנשמה נמצאת ב"עולם האמת", והאמת היא שה' הוא הכל ועם כל הנשמות תמיד!

יהי רצון שתתחזק בלימוד התורה, הלכה וחסידות, ועזרה לזולת גם להתקרב לה'. זה עיקר הביטוי של אהבת ה', שמאמת את אהבת ה' לנצח!

לאחר שאדם נפטר מהעולם, מתקיים בשמים משפט לנשמתו. במשפט זה נידון האדם על פי מעשיו בעולם הזה, וכתוצאה מתקבלת החלטה באם לשלוח את הנשמה לגלגול נשמות מיידי, באם לשלוח את הנשמה לגלגול כעבור זמן, או שמא אין צורך בגלגול נוסף. באחרית הימים, עם תחיית המתים, יהיה משפט סופי לכל הגלגולים של כל נשמה ונשמה.

תחיית המתים היא העיקר ה-13 בעיקרי האמונה שמונה הרמב"ם. בתחית המתים, שלפי המסורת תתקיים לפני סוף האלף הששי לבריאת העולם, תתגלה מלכות ה' יתברך בעולם – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

כבר בדורו קבע האר"י ז"ל, גדול המקובלים, ש'מצוה לגלות זאת החכמה' – חכמת הקבלה. ושרש הדברים הוא בהבטחה לרשב"י ע"ה כי בכחו של ספר הזוהר להוציא את עם ישראל מהגלות, "בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר… יפקון ביה מן גלותא ברחמים". בדורות מסוימים היו מחכמי ישראל שהגבילו את הלימוד לגיל 40 ומעלה, וגם זה בתנאים מסויימים. מהות ההגבלה היא שגיל 40 הוא גיל של יישוב הדעת, 'בן ארבעים לבינה', זהו גיל בו מגיעים לאיזון וליכולת להתמודד בשלווה עם תהפוכות החיים, לכן סברו אותם גדולי ישראל שזהו הגיל בו ראוי ללמוד פנימיות התורה.

מאידך, דווקא אצל גדולי המקובלים ראינו שלא סברו כך שהרי האר"י ז"ל הרמח"ל ורבי נחמן מברסלב שעסקו רבות בתורת הסוד, נפטרו בדמי ימיהם עוד קודם לגיל 40. השוני נעוץ בשינויי הדורות, גדולי הצדיקים ראו שדווקא בדורות האחרונים, אי אפשר להגיע לאיזון ולשלוות הנפש ללא העיסוק הנכון בפנימיות התורה, בקבלה וחסידות.

יוצא ש'קלקלתנו היא תקנתנו', ודווקא נמיכות רוחנו ופחיתותינו הם אלה שמחייבים אותנו ללמוד פנימיות התורה. וכמשל הידוע של אדמו"ר הזקן – בעל התניא, על המלך שבנו היה חולה אנוש. הרופאים אמרו למלך שרק תרופה אחת אולי יכולה להציל את חיי בנו – על המלך להוציא את האבן היקרה ביותר מכתרו, לטחון אותה לערב במים ולהשקות אותה לבנו. עקב המחלה הקשה, פיו של הבן היה חתום כמעט לגמרי. המלך הבין שאולי יצליח להכניס רק כמה טיפות בודדות לפיו של בנו. כל היתר ישפך על הרצפה. למרות זאת, המלך הוציא את האבן מכתרו בשמחה כדי להציל את בנו. הנמשל, כמובן, הוא שהאבן היקרה ביותר של המלך, הקבלה והחסידות, נחוצה היום לרפא את דורנו – בניו היקרים של הקב"ה.

כמובן שלמטבע זו שני צדדים ויש סכנה בעיסוק במושגים קדושים ומופשטים בכלי שכלנו הגסים, ולכן הבעל שם טוב הזהיר מאוד מלימוד קבלה ללא ה'משקפיים' של תורת החסידות שמתרגמת את מושגי הקבלה המופשטים לעולמו הנפשי והפנימי של האדם. בלי תרגום זה, הרי שהתוצאה המתקבלת הינה ההפך, הגשמת המושגים האלוקיים וירידתם למציאותו הגסה של האדם.

ישנם עוד שני עקרונות חשובים בלימוד נכון של פנימיות התורה. האחד הוא הקפדה מוחלטת על קיום כל המצוות מבלי לוותר על קוצו של יוד. נדרשת מחויבות לכל דקדוקי ההלכה, עוד לפני ההבנה הפנימית. נעשה ונשמע. העיקרון השני הוא קבלה ממורה מוסמך. מקובל אמיתי הינו אדם קדוש אשר בביקושו אחר קרבת ה' הוא התפתח ברוחניות והוענקו לו מלמעלה חושים רוחניים מחודדים. בנוסף, על אף שהגיון הקבלה והחסידות הינו על-שכלי, אך אפילו העל שכלי בא אחרי השכלי, כלומר, אחרי ההגיון שאדם קונה מתוך החלק הנגלה של התורה. כשחסרות לאדם הידיעות בחלק הגלוי של התורה, אין הוא מסוגל בשום פנים ואופן להבין בעצמו או ללמד לאחרים את הצדדים הנסתרים שבתורה. אם יעשה כן, התוצאה תהיה, במודע או שלא במודע, לימוד תורה מסולפת.

כמובן, ישנה חשיבות רבה לדאגה ליהודי בגשמיות, ומורנו הבעל שם טוב אף הדריך כי כדי להיטיב ליהודי ברוחניות יש להקדים לכך הטבה בגשמיות. עם זאת, חז"ל אמרו כי "אין עני אלא בדעת", ולכן כל פעולה להרבות את דעת התורה בדור עני זה היא צדקה גדולה ועיקרית (ובפרט כאשר מתקרבים לימים בהם נאמר "הנה ימים באים… והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמֹע את דברי הוי'").

יתר על כן, בימינו רואים כי הדאגה לדעת של עם ישראל אינה פועלת רק על הרוחניות שלו, אלא כרוכה באופן הדוק גם עם ההטבה לה הוא זקוק באופן גשמי. רוב גדול של הסכנות המאיימות היום על היהודים בארץ ישראל, וגם לא מעט מהקשיים הכלכליים והחברתיים, נובעים מהנהגה משובשת. רואים בחוש כי ללא דעת תורה ישנה סכנה לגוף היהודי, והפצת תורה ושינוי ציבורי הם דאגה וצדקה אמתית לעם ישראל, בגוף ובנפש.

אך גם ברובד המידי, יש לדעת כי כל צדקה למוסד תורני, או לפעילות ברוכה אחרת של השפעה על עם ישראל, מפרנסת עניים גם באופן הפשוט ביותר. לאנשי הצוות, המקדישים את עצמם ללימוד התורה ולהפצתה ולעיסוק בצרכי ציבור באמונה, אין פרנסה אחרת. ממילא, התרומה למטרות כאלה מפרנסת את אנשי הצוות העניים ונחשבת כצדקה לכל דבר וענין.

עלה והצלח, "ובחנוני נא בזאת… אם לא אפתח לכם את ארֻבות השמים והריקֹתי לכם ברכה עד בלי די".

כמובן שהמחנך, כמו כל אחד, צריך לקיים את דברי חז"ל במסכת אבות (ו, א) "והוה צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו". הצניעות, במובן של הסתפקות במועט, מביאה את האדם לארך רוח מתוך ההכרה שמה שה' נתן לי הוא הרבה ויש לי את כל מה שצריך, וממילא הוא לא בא לידי כעס, הקפדה או עלבון.

לגבי כעס של מחנך, כותב אדמו"ר הזקן בתניא (אגרת הקודש כ"ה): "בענין הכעס שהוא כעובד עבודה זרה, והיינו במילי דעלמא. כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ולכן במילי דשמיא – לאפרושי מאיסורא, לא שייך האי טעמא דאמרן. וכמ"ש 'ויקצוף משה' והיינו משום כי ה' הקרה לפניו מצוה זו לאפרושי מאיסורא כדי לזכותו". ממשה רבנו אנו למדים כי המחנך, שתפקידו הוא ליישר את דרכו של התלמיד ו'לאפרושי מאיסורא', צריך לכעוס על התלמיד במקום בו התלמיד נוהג שלא כהוגן. הרמב"ם מסביר שאין לו למחנך לכעוס באמת, אלא רק להראות פנים כועסות לצורך המשימה החינוכית, אמנם מדברי אדמו"ר הזקן משמע שעל המחנך באמת לכעוס במידת מה וכעס זה אינו כלול במאמר חז"ל "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה".

מכל מקום אנחנו למדים שהביטוי "מוחל על עלבונו" לא מדבר במצב שיש עליך מצוה של 'לאפרושי מאיסורא', שהוא תפקידו של המחנך. אמנם, המחנך צריך לדעת איך לבצע את המשימה באופן נכון. הרבי הריי"ץ בקונטרס 'כללי חינוך והדרכה' שולל פתרון בדרך של צעקה על התלמיד, קל וחומר שהוא שולל הכאה של הילד. הוא מסביר שאף על פי שלעיתים יושג פתרון לטווח הקצר בהחזרת הסדר על כנו, לטווח הארוך יכולה הצעקה לפעול כבומרנג ולהשיג את ההיפך מהמכוון. אם התלמיד מגיע למצב בו הוא קצת 'יצא מדעתו', יש מקום להוציאו מהכיתה לזמן מוגבל עד שתתיישב דעתו. עם זאת, אין לשלוח אותו הביתה כעונש על התנהגותו.

בכל אופן, מכיוון שמדובר בהפעלת דין, צריך תמיד שהדין יהיה ממותק. מבין שלשת האבות, מדת הגבורה שייכת דווקא ליצחק, ששמו מלשון צחוק. בחסידות למדים הרבה דברים מהקשר בין "פחד יצחק" לצחוק, ולעניין חינוך יש ללמוד כי הפעלת מדת הדין צריכה להיות מלווה בהרבה צחוק.

לצחוק יש כמה תפקידים: ראשית כל, צריך לדעת איך לחייך אל הילד המפריע – לפעמים מה שחסר לו הוא החיוך והחום שהוא מקרין. שנית, יש בצחוק ממד של "פגע בו כיוצא בו" – תוך רגישות לכך שהילד לא יפגע, המחנך צריך לעשות מהמצב קצת 'ליצנות', להפוך את הסיטואציה למצחיקה, שגם ה'דינים' שהגיעו מצד הילד יתפוגגו וילכו לאיבוד. התוצאה היא כאמור, שמסיטואציה מלאת דין, הן מצד התלמיד והן מצד הגערה ההכרחית של המחנך, ניתן לתקן ולהשיב את האוירה הטובה למקומה. בסופו של דבר, הרצון, הן של המורים והן של התלמידים, הוא שכולם יהיו שמחים. כדי להגיע לשמחה צריך גם לשמור על הכללים, אך הכל תוך איזון בין שימוש בדין לצחוק. כמובן, זו לא הדרכה קלה, והכי חשוב להתפלל לה' שנגיע לנוסחא המדוייקת, כמו שהתפלל דוד המלך "ויהי נעם ה' אלקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו". ה' הוא המשלים את המעשה שלנו כפי הכוונה הרצויה

כמובן שהמחנך, כמו כל אחד, צריך לקיים את דברי חז"ל במסכת אבות (ו, א) "והוה צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו". הצניעות, במובן של הסתפקות במועט, מביאה את האדם לארך רוח מתוך ההכרה שמה שה' נתן לי הוא הרבה ויש לי את כל מה שצריך, וממילא הוא לא בא לידי כעס, הקפדה או עלבון.

לגבי כעס של מחנך, כותב אדמו"ר הזקן בתניא (אגרת הקודש כ"ה): "בענין הכעס שהוא כעובד עבודה זרה, והיינו במילי דעלמא. כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ולכן במילי דשמיא – לאפרושי מאיסורא, לא שייך האי טעמא דאמרן. וכמ"ש 'ויקצוף משה' והיינו משום כי ה' הקרה לפניו מצוה זו לאפרושי מאיסורא כדי לזכותו". ממשה רבנו אנו למדים כי המחנך, שתפקידו הוא ליישר את דרכו של התלמיד ו'לאפרושי מאיסורא', צריך לכעוס על התלמיד במקום בו התלמיד נוהג שלא כהוגן. הרמב"ם מסביר שאין לו למחנך לכעוס באמת, אלא רק להראות פנים כועסות לצורך המשימה החינוכית, אמנם מדברי אדמו"ר הזקן משמע שעל המחנך באמת לכעוס במידת מה וכעס זה אינו כלול במאמר חז"ל "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה".

מכל מקום אנחנו למדים שהביטוי "מוחל על עלבונו" לא מדבר במצב שיש עליך מצוה של 'לאפרושי מאיסורא', שהוא תפקידו של המחנך. אמנם, המחנך צריך לדעת איך לבצע את המשימה באופן נכון. הרבי הריי"ץ בקונטרס 'כללי חינוך והדרכה' שולל פתרון בדרך של צעקה על התלמיד, קל וחומר שהוא שולל הכאה של הילד. הוא מסביר שאף על פי שלעיתים יושג פתרון לטווח הקצר בהחזרת הסדר על כנו, לטווח הארוך יכולה הצעקה לפעול כבומרנג ולהשיג את ההיפך מהמכוון. אם התלמיד מגיע למצב בו הוא קצת 'יצא מדעתו', יש מקום להוציאו מהכיתה לזמן מוגבל עד שתתיישב דעתו. עם זאת, אין לשלוח אותו הביתה כעונש על התנהגותו.

בכל אופן, מכיוון שמדובר בהפעלת דין, צריך תמיד שהדין יהיה ממותק. מבין שלשת האבות, מדת הגבורה שייכת דווקא ליצחק, ששמו מלשון צחוק. בחסידות למדים הרבה דברים מהקשר בין "פחד יצחק" לצחוק, ולעניין חינוך יש ללמוד כי הפעלת מדת הדין צריכה להיות מלווה בהרבה צחוק.

לצחוק יש כמה תפקידים: ראשית כל, צריך לדעת איך לחייך אל הילד המפריע – לפעמים מה שחסר לו הוא החיוך והחום שהוא מקרין. שנית, יש בצחוק ממד של "פגע בו כיוצא בו" – תוך רגישות לכך שהילד לא יפגע, המחנך צריך לעשות מהמצב קצת 'ליצנות', להפוך את הסיטואציה למצחיקה, שגם ה'דינים' שהגיעו מצד הילד יתפוגגו וילכו לאיבוד. התוצאה היא כאמור, שמסיטואציה מלאת דין, הן מצד התלמיד והן מצד הגערה ההכרחית של המחנך, ניתן לתקן ולהשיב את האוירה הטובה למקומה.

בסופו של דבר, הרצון, הן של המורים והן של התלמידים, הוא שכולם יהיו שמחים. כדי להגיע לשמחה צריך גם לשמור על הכללים, אך הכל תוך איזון בין שימוש בדין לצחוק. כמובן, זו לא הדרכה קלה, והכי חשוב להתפלל לה' שנגיע לנוסחא המדוייקת, כמו שהתפלל דוד המלך "ויהי נעם ה' אלקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו". ה' הוא המשלים את המעשה שלנו כפי הכוונה הרצויה.