שאלה:

הסמינרים שהרב נתן בעבר על הומאופתיה היו עבורי מהפכה וקריאת כיוון לבירור ההומאופתיה מהשורש. אך כיון שהרב מעלה הסתייגויות ממצב ההומאופתיה היום אני מבקש לברר ולהבין:

א. הרב כותב שההומאופתיה מבוססת על ניתוחי מילים בשפה זרה וממילא אינה מכוונת ללשון הקדש ולשמות האמיתיים של החומרים. אך למעשה ברוב המקרים המידע שנאסף על כל חומר (remedy) מגיע מניסוי (proving) וניסיון מצטבר, ולאחר מכן אם לאחד המטפלים יש הבנה על שילוב המידע הזה עם שם החומר הוא יציין זאת. בפרט ששם התכשירים משתנה ממקום למקום ומשפה לשפה ולכן לא דורשים את שם התכשיר וגם לא את שמו המדעי.

בנוסף, איך ניתן לברר את התכשירים על פי שמותיהם בלשון הקדש, בעוד שבעברית ובמיוחד בשפת התורה יש מלאי מוגבל מאוד של שמות חומרים? בהומאופתיה יש כיום מעל 6000 תכשירים ולרובם המוחלט אין שמות עבריים. ועוד, איך להתייחס לשמות המודרניים שניתנו בידי האקדמיה והבוטנאים?  האם להתייחס אליהם כהשגחה פרטית ולדרוש את השמות שלהם כדי להבין את מהות החומר? ועוד,  בהומאופתיה משתמשים בנגזרות רבות ושילובים עם חומרים אחרים או תתי מין שונים, איך להתייחס לכל אחד מהם?

ב. הסתייגות נוספת של הרב היא שהגדרת ארבעת היסודות בהומאופתיה שונה מההגדרות של תורת ישראל. אבל העניין הזה אינו עקרון יסודי שעליו מושתת הטיפול ההומאופתי. גם בקרב ההומאופתים יש חילוקי דעות בנושא, יש כאלה שלא משתמשים בכלל במודל ארבעת היסודות, ויש מטפלים רבים שמאמצים את השקפת התורה על ארבעת היסודות וההבנות הנגזרות מכך.

ג. הרב כותב שהדילול ההומאופתי אין בו זכר ממשי ואינו מתאים למושגי הביטול בחז"ל. אבל
היום בעקבות ההתקדמות המדעית ניתן לגלות את חומר המקור בכל תכשיר גם אחרי שהוא דולל הרבה פעמים. גם אם נניח שמבחינה מדעית לא ניתן (עדיין) לראות את מולקולות החומר המקוריות, האם אין ערך לריפוי שלא ניתן להסבר מבחינה מדעית? בפרט שיש נסיון קליני רחב של ריפוי מובהק גם בדילול גבוה. לכאורה, כמו שהרב כותב בספרו רפואה שלמה על הערך הטיפולי בעיני הרופא, כוונת לבו ותפלתו, כך אפשר להניח שה' נתן בכל חומר איכויות ריפוי מסוימות שבאות לידי ביטוי בכל הרמות, גם במה שאינו נראה לעין באופן מדעי – האם מפגש של האדם עם האיכויות הללו שיכול להביא לריפוי אינו בעל ערך?

ד. האם מוגבלות של שיטה מסוימת היא סיבה לא להשתמש בה באופן גורף עד שהיא תתברר
באופן המדויק ביותר? הרי גם באלופתיה יש חסרונות רבים שהרב מונה, ובכל זאת אין הוראה לא להשתמש בשיטה זו עד שתתוקן.

ולסיום באופן אישי: אני עוסק בהומאופתיה באופן יומיומי, מה המשמעות של הסתייגויות הרב מההומאופתיה עלי באופן אישי?  האם הרב ימליץ להפסיק לעסוק בתחום זה ?

מענה

קודם כל, העיקר – ברכה שהשם יתברך יעזור בידך להיות ציר נאמן וצנור להביא ארוכה ומרפא לרבים!

הסתייגות אינה בטול ח"ו. לכל שיטה שאיננה, לעת עתה, מבוררת כל צרכה, יש הסתייגויות (וכך לכל חכמה, משבע חכמות העולם, יש הסתייגות, שעל זה נאמר "סיג לחכמה שתיקה" – כל רגע של שתיקה, של הרגשת 'איני יודע', עוזר במאד לברר יותר את החכמה).

היות שיש כמה דוגמאות מובהקות בתורה לרפואת דומה בדומה, רפואת הקב"ה (ועבדיו הנביאים), יש קודם כל ללמוד מהם את מרבית האמיתות ביחס להומאופתיה, מהעץ המר שממתיק את המים המרים, מסוד הקטרת שבה סם המות וגם סם חיים, מפרה אדמה, המטהר ומטמא, עליה נאמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", ומעל כולם נחש הנחשת – שדוקא שם רואים את חשיבות הדיוק בשם, בלשון הקדש, וגם הקשר בין הדומם (נחשת, מתכת, מתכת התפארת-רפואה) לחי ומדבר (נחש-אדם-נח [סוד נח-נחש-נחשת]). [[הרמז הזה צריך הסבר, לא הבנתי את ההקבלה ]]

יש לנו לחתור לבנות את ההומאופתיה על פי סודות לשון הקדש (אין צורך לסמוך על האקדמיה – אם כי אפשר להעזר בתובנות שלהם), ובעיקר על פי פנימיות התורה (כמו שלפוטון אנחנו קוראים אגל [טל] ולאלקטרון קוראים אופן ["האופן בתוך האופן"] וכיוצא בזה). לא חייבים להגיע ל-6000 שמות מחודשים, העיקר החומרים הכלליים יותר. חשוב מאד שהמטפל והמטופל ידעו ויתבוננו, תוך כדי הטיפול, בסודות לשון הקדש, זה יעזור מאד.

בנוגע לדילול: אין התנגדות לדילול שואף לאפס, יש בזה גם הגיון על פי סוד, שכל יש חדש צריך לצמוח מאין, ו"אין מזל לישראל" (היינו הומאופתיה מה שאין כן לאומות העולם מתאים יותר אלופתיה, מלחמת-נגד) בגימטריא קטרת כנודע. רק שאני עדיין מחפש לזה מקור מובהק בתורה (יש כמה מקורות מובהקים שמתוך המעט, המוחשי, צומח נס הריבוי המופלג).

שוב, העיקר להפוך את זה לקדש, לגילוי של פנימיות תורת ישראל, הגם שעל פי ההשגחה העליונה זה התחדש בעת החדשה על ידי אינו יהודי (שמאד הסתמך על השמות בלועזית, שעל זה היתה הבקורת), אבל כך הדרך, "ברישא חשוכא והדר נהורא", "כיתרון האור מן החשך" דוקא.

גם הבנת ארבעת היסודות, בעולם-שנה-נפש, חשובה מאד ברפואת העתיד, "דומה בדומה". עצם היכולת לדמות מילתא למילתא, סוד גזרה שוה שצריך לקבל איש מפי איש עד משה רבינו, מבוסס על ההבנה הנכונה של אש-רוח-מים-עפר, ארבעת היסודות הפשוטים, והקבלתם לדומם-צומח-חי-מדבר, ארבעת היסודות המורכבים.

כלומר שכל ה'הסתייגויות' הן בעצם רק כיווני דרך, ליתר דיוק והתקדמות בשיטת הריפוי דומה בדומה הנקרא הומאופתיה (ובאמת גם מלה זו צריך להחליף, ולהתרגל לקרוא לזה רפואת דומה בדומה).

בברכת הצלחה רבה!

בקיצור נמרץ, ידוע הכלל כי "את זה לעֻמת זה עשה האלקים" – הקדוש ברוך הוא ברא בעולמות תופעות בקדושה ולעומתן תופעות מקבילות בעולמות החול ואפילו בטומאה. תופעת "את זה לעֻמת זה עשה האלקים" קיימת אפילו בעניני חכמה וסוד, שדברים המקבילים לחכמת התורה וסודותיה מופיעים "כקוף בפני אדם" גם בחכמות החיצוניות. מטרת הדבר היא לאפשר בחירה חפשית אמיתית, כאשר תמונת המציאות השטחית אינה מראה יתרון חד-משמעי ומוחלט לקדושה.

ככלל, החוקרים (הפילוסופים) השיגו רק את סוד שלשת העולמות התחתונים, בריאה-יצירה-עשיה, בהם יש מציאות נפרדת מעצם האלקות – עולם המעשים (עשיה), עולם הרגש (יצירה) ועולם השכל (בריאה). הדברים נכונים אפילו ביחס לחוקרי ישראל, כמו הרמב"ם, אלא שהחוקרים היהודיים השיגו את פנימיות העולמות התחתונים ואילו הלא-יהודים את חיצוניות אותם העולמות).

לעומת זאת, הקבלה בעיקרה מדברת על עולם האצילות (ולמעלה ממנו), שהוא עולם אלוקי באמת – עולם בו כל האורות והכלים של הספירות העליונות אינם עומדים בפני עצמם, כבעלי מודעות עצמית נפרדת, אלא הם נמצאים באחדות מלאה עם המאציל, הקב"ה. את האחדות הזו השכל האנושי אינו מסוגל לתפוס, לכן דווקא היא נקראת "רזא דמהימנותא" – סוד האמונה (בעוד ששאר ההשגות השייכות לעולמות התחתונים אינן בגדר רז וסוד כלל!).

מתוך ההתחזקות באמונת ישראל התמימה באחדות ה', למעלה מכל החקירות, זוכים להבין באמת את סודות הקבלה והחסידות – סודות שאינם נובעים מהשכל האנושי, אלא מיישבים בתוכו את האמונה הבלתי-נתפשת, הופכים אותה מחויה המרחפת מעל המודעות ל'מזון' שממלא את כל האישיות ומנחיל לאדם אורחות חיים.

ראשית, באופן כללי בנוגע לשיטות שונות הנלמדות ממקורות זרים, יש לדעת כי ממאמר חז"ל "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין" אנו למדים שאפשר לקבל חכמה מגויים בתנאי שלא נקבל את שיטת החיים (התורה) של אותה חכמה. חובה על כל יהודי לברר את ניצוצות האמת הטמונות בחכמה ההיא. הדבר דומה לגיור כהלכה, שבו אנחנו מכניסים את ניצוצות האמת תחת כנפי האמונה הטהורה בה' אחד.

בנוגע לשיטות רפואה אלטרנטיביות, הכלל הוא שאם שיטה מסוימת מובנת לגמרי במונחים פיזיים בלבד, ללא שום "ריח" של רוחניות זרה, אין בה איסור גמור (אם כי, כמובן, שיטות רבות אינן אלא שטות במקרה הטוב והונאה במקרה הרע). אבל שיטה שיש בה רוחניות זרה, ואפילו סממנים מועטים, חייבת לעבור "גיור כהלכה" שבו השֵם הזר של השיטה מבוטל לגמרי, והרעיונות הטובים שבה מוטמעים מחדש (בכך יש יתרון לרפואה הקונבנציונאלית, למרות שפעמים רבות יש כנגדה ביקורת מוצדקת, כיון שביסודה עומדת 'חכמה' ללא 'תורה').
השיטה ההומאופתית הקלאסית צריכה בירור ותיקון. יסודות השיטה הזו בנויים על ניתוחי מלים ומונחים בשפה זרה (גרמנית). עצם הרעיון שהשם מצביע על המהות הוא ודאי נכון, ויש לו מקורות ברורים בתורה (במיוחד בקבלה ובחסידות) – אלא שזה נכון בנוגע ללשון הקודש שהיא שפת הבריאה (ובשפות אחרות יש רק ניצוצות שהגיעו מלשון הקודש). אכן, האתגר של רפואת העתיד לפי התורה הוא למצוא את סגולות הרפואה הטבעית בכל דבר בבריאה לפי שורשו בלשון הקודש, ולגלות את סוד הבריאוּת מתוך יסודות הבריאה. רפואה זו תברר את הנקודות הנכונות בהומאופתיה ותכלול אותה בפנים מתוקנות.

אם כן, טיפול הומיאופתי לפי השיטה הקלאסית אינו מומלץ לכתחילה. מה גם שנתקלנו במקרים שטיפול כזה גרם לנזקים. מכל מקום, מי שכבר התחיל טיפול כזה ורואה שהטיפול היטיב לו, ולא גרם נזקים נלווים, יכול להמשיך בכך.

בנוגע לתרופות הומיאופתיות, לא לפי השיטה הקלאסית, הן יכולות להועיל במקרים מסוימים ואין לי התנגדות אליהן.
שתהיה לנו שנה בריאה, בריאות הגוף ובריאות הנפש.

כשאנו מדברים על גיור של שיטה הכוונה "להוציא יקר מזולל" – יש להוציא נקודות טובות ויקרות מתוך השיטה הגויית ואף האלילית (כדוגמת הרייקי), אך כל הנקודות הללו צריכות להתכלל בשיטה שכולה יהודית (שיש לה שם אחר לגמרי ואין לה כל רצון או התימרות ליניקה מהשיטה הזרה).

דוגמה ללקיחת נקודות וגיבוש שיטה יהודית-קבלית מסוג זה היא ב"סוד הנשימה" וב"יחוד העפיפה" שמלמד הרב יצחק גינזבורג שליט"א (וישנם תלמידים בכל רחבי הארץ והעולם שעוסקים בשיטה זו, מלמדים אותה ומשתמשים בה – ואפשר ליצור עמם קשר דרכנו).

[דוגמה מנושא אחר השייכת לתחום זה היא היכולת של בעלי רוח הקדש של החסידות לקחת ניגונים מעמים זרים והפיכתם לניגונים חסידיים לגמרי, ואין כאן המקום להאריך.]

אחד היסודות של התבוננות יהודית הוא האיזון בין השכל, המנתח מושגים וכו', לבין הדמיון. בקבלה ובחסידות ספורים רבים על "מגידים" שהובילו לטעויות בהבנה ולסיבוכים. לכן, שיטת הדמיון המודרך אינה מומלצת כלל.

אם לשיטה יש שם זר, אם היא מציעה תורת חיים או אם ההווי שלה זר, אין להתעסק בה (כל שכן אם מרכיבים בשיטה נוגדים את ההלכה). היוגה מבוססת על שיטה אלילית. תנועות הגוף המחקות חיות מקורן בעבודה זרה של המזרח. לכן, שיטה זו פסולה מכל וכל. כל תועלת המורגשת משיטות אלה הנה שטחית ובסופו של דבר גם מזיקה. ההטבה המורגשת בעצם נובעת מקדושת הנשמה היהודית. עלינו להשכיל להבחין בין אור אלוקי אמיתי לבין דמוי כוזב.

מכוון שהשם של כל דבר מצביע על מקורו הרוחני, חובה עלינו לבטל את שמה של שיטה זרה כשלב ראשון בתיקונה. לאחר בירור השיטה, צריך לכנותה בשם יהודי. לכן אסור להזכיר כלל וכלל את השם "יוגה." על מנת לכוון את השמות העבריים נכון, אדם צריך ללמוד הרבה תורה וחסידות. הכל "בדרך ארוכה וקצרה" כפי שרשום בשער ספר התניא. מי שמנסה ללכת "בדרך קצרה" בסוף מוצא שהדרך ארוכה מאד, ואינו מגיע ליעד, כידוע.

כל חכמה חייבת להיות מעוגנת בתורה. ל"יוגה" אנרגיה שלילית, שמקורה בטומאה. לכן, היא פסולה, אפילו אם למתרגל אין מחשבות שליליות. כל היתרונות שבשיטה זו הן כצל מעוות של הטוב האמיתי שניתן להפיק מתנועה המבוססת על תורת הקבלה.

הרב גינזבורג מפתח שיטת תנועה כזו. כך למשל בספרו "אשא עיני," בפרק "סוד הנשימה," הרב מפרט שיטת נשימה נכונה המבוססת על התורה, ראו כאן. המשך יבוא בע"ה.

ממאמר חז"ל "חכמה בגויים תאמין. תורה בגויים אל תאמין" למדים אנו שאפשר לקבל חכמה מגויים בתנאי שלא נקבל את שיטת החיים (התורה) של אותה חכמה. חובה על כל יהודי לברר את ניצוצות האמת הטמונות בחכמה ההיא. הדבר דומה לגיור כהלכה, שבו אנחנו מכניסים את ניצוצות האמת תחת כנפי האמונה הטהורה בה' אחד.

לענין שיטות רפואה אלטרנטיביות, הכלל הוא שאם שיטה מסוימת מובנת לגמרי במונחים פיזיים בלבד, ללא שום "ריח" של רוחניות זרה, אזי השיטה ההיא בסדר. שיטה שיש בה ולו מעט רוחניות זרה, חייבת לעבור "גיור כהלכה" שבו השם הזר של השיטה מבוטל לגמרי.

קיימות דרכים רבות לאבחן את נטיותיו הטבעיות של אדם. לעומת זאת, הבחירה החופשית של האדם יכולה להתגבר על נטיות אלו, לשנותן, וכתוצאה מכך, לשנות את המציאות של אותו אדם. לכן, העיקר לזכור לגבי שיטות אבחון אלו הוא ש"אין מזל לישראל".

בכללות, מבואר בחסידות כי כאשר האדם מקיים מצוה – ובכך כלולות מצוות דאורייתא, מצוות דרבנן ומנהגי ישראל – הרי אברי הגוף המשתתפים במצוה זו נעשים "מרכבה לשכינה". כך מפורש בתניא (פכ"ג): "ועל כן גם אברי גוף האדם המקיימים המצוה שכח ובחינת המעשה של נפש האלהית מלובש בהם בשעת מעשה וקיום המצוה הם נעשו מרכבה ממש לרצון העליון, כגון היד מחלקת צדקה לעניים או עושה מצוה אחרת. ורגליים המהלכות לדבר מצוה וכן הפה ולשון שמדברים דברי תורה והמוח שמהרהר בדברי תורה ויראת שמיים ובגדולת ה' ב"ה".

ה"מרכבה" בטלה לגמרי לרצון הרוכב עליה מחד, אך מאידך היא גם מוליכה אותו אל מחוז חפצו. כאשר היד מחלקת צדקה היא מרכבה למדת החסד האלקית – היא מממשת את התכלית של מדת החסד האלקית, ובכך גופא היא גם מפעילה אותה. כלומר, האדם בתנועותיו למטה 'מפעיל' את כל העולמות העליונים. כך פירשו בחסידות "דע מה למעלה – ממך", שכל מה שקורה בעולמות העליונים בא מן האדם התחתון. ועל דרך זו, כתב הבעש"ט (ומקורו במדרש, ועייני בעש"ט עה"ת עה"פ "ואהבת לרעך כמוך") על הפסוק "הוי' צלך על יד ימינך" כי ה' מתנהג כ'צל' של האדם העוקב אחר תנועותיו (ושם מדבר הבעש"ט על מדותיו הטובות של האדם).

איבריו של כל אדם נעשים מרכבה לשכינה בשעת קיום מצוה, ואזי תנועותיו גורמות לעולמות העליונים לעקוב אחריו ולהתנהג כמוהו. אכן, כשם שהדברים אמורים ביחס לקיום מצוות – בהם נדרשת, בדרך ממילא, השתתפות האיברים – כך ישנם מנהגים והנהגות הנוגעות לתנוחות הגוף עצמן. לדוגמה, הרבי מליובאוויטש העיד על עצמו (בהתיחס לציור בו ציירו אותו כשיד שמאלו מונחת על ידי ימינו) כי תמיד הוא מקפיד להניח את יד ימין על יד שמאל, כדי להגביר את מדת החסד על מדת הגבורה. ועוד, מבואר בספרי הקבלה שאל לו לאדם לשלב את אצבעות יד ימין ביד שמאל, וכי הדבר פועל פעולות שליליות בעולמות העליונים.

אדם המקדש את עצמו כראוי, נעשה כל כולו מרכבה לשכינה (וכהמשך הדברים בתניא פכ"ג: "וזהו שארז"ל האבות הן הן המרכבה שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עוה"ז ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם"). אצל אדם כזה, כל תנועת גוף מכוונת לעולמות העליונים וממילא גם פועלת את פעולתה בעולמות העליונים. כך מסופר על צדיקים גדולים שהקפידו שכל תנועה שלהם ממש תהיה על פי העולמות העליונים. ככל שהאדם מודע לתנועות גופו ומנסה לכוון בהן כוונות טהורות – בפרט, כאשר הוא מקפיד על תיקון גופו וטהרתו – הוא יכול להשפיע במודע על העולמות העליונים.

בהקשר זה, הנה 'צימוק' מהספר נופת צופים מרבי פינחס מקוריץ (קעב-קעג) – המדגיש עד כמה תלוי ענין זה בהקשבה פנימית של האדם לנשמתו וכוונותיה היחודיות: "וגם פעם אחת שמעתי ממנו שהוכיח אחד בעסק התפלה, ואמר כשאני מתפלל לפני התיבה ומטה את עצמי (דהיינו לצד ימין) נפתחים עולמות אחרים וכשאני מטה את עצמי לכאן וכו'. וצריך אדם להזהר בכל תנועה ואמר ר"מ 'נשמת אדם תלמדנו' (וזה המאמר של ר"מ הי' מרגלא בפומי' תמיד). ואמר כמה פעמים כו' אין לך אדם שאין נשמתו מלמדתו בכל עת ובכל רגע אך בוודאי אין דרך הנשמה לחזור ולכפול כמה פעמים. ופעם אחת האריך מאוד האיך אחר מות האדם צריך ליתן דין וחשבון על מה שיראה בעיני שבתנועה אחת היה מהפך כמה עולמות…".

על הקבלת אברי הגוף של האדם לספירות ולעולמות העליונים תוכלי לקרוא בספר יצירה ובמאמר "פתח אליהו".

תוכלי להעזר גם במאמר על סוד הנשימה והאותיות, המופיע כאן.

על תרגילי גוף מיוחדים על פי הקבלה תוכלי לשמוע בקלטות על "יחוד העפיפה" (ישנן גם סדרת תנועות על פי האותיות, וישנם תלמידים של הרב שניתן ללמוד מהם תנועות אלו). כמו כן, היו שיעורים רבים על מצוה מיוחדת הקשורה בסוד התנועה הראויה – מצות נענועי הלולב – ועוד יפורסמו הדברים, בע"ה.

מה שנקרא ישיבה מזרחית זו תנוחה מקובלת אצל גדולי עם ישראל (ובפרט אצל המקובלים הספרדים. ראה למשל תמונתו המפורסמת של ר' יהודה פתיה זצ"ל). תנוחות מיוחדות נוספות מהמזרח אינן טובות.

גם אצל חלק מגדולי החסידות היו תנוחות מיוחדות. ר' הלל מפאריטש היה יושב עם ראשו בין ברכיו. ראשו של ר' אייזיק מהומיל היה נזרק מאחוריו. עם זאת, תנוחות אלו היו ספונטניות, ולא מתוכננות מראש.

שמי דרור שאול. מכיוון שאני עוסק בהדרכה בענייני מדיטציה ע"פ שיטת הרב גינזבורג, הרב בקש שאתייחס למכתבך.

בתשובה למכתבך – הנה כמה נקודות:

א. ישנן הרבה שיטות מדיטציה ויש לבחון כל שיטה לגופה באופן כללי מדיטציה היא התרכזות, והשאלה היא – במה? כאן חשוב לציין שהמדיציה היהודית היא בעלת תוכן ברור – אותו המתבונן מנסה לחוות, ולא התרוקנות מכל תוכן.

ב. מהמתואר במכתבך ניתן לומר שהחוויה שלך שייכת לשלב ההרפיה שבו המתבונן מרפה מיישותו –שלב זה הוא רק הכנה להתבוננות (מדיטציה) עצמה, בו על האדם להתקשר במי שאמר והיה העולם – ומחיבור זה לשאוב יציבות ובטחון בעבודתו הרוחנית

ג. כעצה להמשך העבודה הרוחנית, אני מציע לך לבחור נושא שיהווה את תכלית ההתבוננות. ניתן לדוגמא לקחת את הנושא של הבריאה יש מאין – עליו תוכל ללמוד בספר התניא של רבי שניאור זלמן נשמתו עדן בחלק הרביעי (אגרת הקודש) בפרק י"א. כדאי להעזר בביאור שנקרא שעורים בספר התניא.

המנטרות בהם משתמשים במדיטציה זו שורשם בעבודה זרה. במידה ותתן תאור מקיף של המדיטציה שאתה עושה ומה מטרתה יהיה אפשר להתאים פסוק או מאמר חז"ל שיהווה התבוננות יהודית. כמו כן צריך לשים דגש שבזמן המדיטציה הכוונה שצריכה להיות שאני עושה התבוננות יהודית טהורה ומכלל הן אתה שומע לאו.

דרור שאול – מדריך בענייני מדיטציה על פי שיטת הרב. chabadharamsala@gmail.com.