הנקודה במאמר דעה שציינת היא שאין לדון את הכלל לפי הפרט (היוצא מן הכלל לרעה). ובאמת, חז"ל אומרים שעל כן פרסם הכתוב את שלֹמית בת דברי לרעה, כפרט שאינו מייצג את הכלל, הכלל טוב ורק היא לא היתה בסדר.

אך יש גם פן הפוך (ולכאורה הוא ה'כלל', בהיותה אחת מי"ג המדות שהתורה כולה נדרשת בהן): "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא". אותו פרט הוא כמו פליטת פה פרוידיאנית (של כלל הציבור) המגלה את הנמצא במצפון, גם הלא-מודע, של הכלל (היינו כל עוד שנדון את אותה אשה המקללת כפרט השייך באמת לכלל, שהוא 'שיעור קומה' אחת). אותה אשה נתנה ביטוי בפה למה שכל אותו פלג בעם חושב (גם בלא מודע שלו כנ"ל) אך מתוך 'נימוס' ('מח שליט על הלב') נמנע מלהביע.

אפשר לצאת מהפלונטר הזה רק על ידי אמונה חזקה שיש ליהודי שתי נפשות, כמבואר בתניא, וה'דתייה מסריחה' בא מהנפש הבהמית, כאשר הנפש האלקית, לעת עתה, כבולה באזיקים ואינה מסוגלת להביע את עצמה.

על כן העבודה (ההשתדלות) העיקרית שלנו צריכה להיות להאהיב את התורה והיהדות על כולם על ידי דוגמה חיה של איש ואשה בעלי מדות מתוקנות, מדות תרומיות בין אדם לחברו (למשל, לבקש יפה מאותה אשה, תוך הכרה כמה היא קשורה בנפשה לאותו כלב, שאולי הכלב שלה יבהיל את הילדים ושעל כן כדאי שהיא תשאיר אותו בחוץ). לא לשקוע כלל וכלל במחלוקות ומריבות, רק להרבות אור של אהבת ישראל לכולם מתוך אמונה ש"לבלתי ידח ממנו נדח" ויבוא יום (בקרוב, אמן!) שכולם יראו את האור-כי-טוב – "ובא לציון גואל".

מענה:

מי שזקוק לפרנסה כשרה, שום מלאכה מותרת אינה בזויה לו, כמו שאמרו חז"ל "פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות". הדוגמה הפשוטה הכי טובה זה אינסטלטור המטפל ומתקן את הביוב, ודאי שצריך להעסיק יהודי ולעודד בזה עבודה עברית.

אין להשוות בין חו"ל לארץ ישראל, כאן יש איסור של "לא תחנם" אלא אם כן הגוי הוא גר תושב (לדעת הרמב"ם, וגם לפי הראב"ד וכו' אין להניח אויבים בינינו), דבר שלא קיים בימינו.

מה שכתבת הוא טוב – אפשר לבקש מאלו שהשתתפו במפגש לקרוא אותו ולהגיב. אכן בשביל מפגשים כאלו אתם נמצאים בתל אביב, תמשיכו לעשות חיל ולאחד את הפלגים השונים שבעמנו, לשם תיקון עולם במלכות ש-די.

יוסף הצדיק ודוד המלך מייצגים שתי תפיסות של הנהגה: יוסף נעשה משנה לפרעה מלך מצרים וניהל שם את המדינה. דוד, לעומתו, הקפיד לא לצאת את הארץ והיה מלך ישראל בלבד. גישתו של יוסף היא הנהגה בין-לאומית בסגנון תרבות הגוים, אך מותאמת לעם ישראל (כאמור ביוסף "משם רעה אבן ישראל", הרועה, מנהיג ומפרנס, אב ובנים של ישראל) ואילו גישתו של דוד היא הנהגה לאומית יהודית שעתידה להתפשט בכל הארצות.

כפי שהוסבר לאחרונה (נדפס בגליון זה, שיעור ראשון), הנהגת חו"ל, הנהגת יוסף הצדיק, היא הנהגת צדקה בה מעונין הציבור החילוני (השואף לסגנון בין-לאומי). לעומת זאת, הנהגת ארץ ישראל, הנהגת דוד המלך, היא הנהגת משפט הדורשת מהאדם חשבון-נפש ועשית תשובה, כתביעת הציבור הדתי, ודוק.

להרחבה בנושא שני המשיחים ראה ב'בעתה אחישנה' בהקדמה, עמ' כד ואילך ובהתוועדות י"ט כסלו תשע"ד פ"ג.