רוצה וגם מוכרח

אנחנו רוצים מאד להיות יהודים הכי טובים, ובכל זאת זקוקים גם למאמצים של "אתכפיא". מקבלת התורה אנחנו מקבלים את הכח גם לרצון וגם להכרח, מה שעושה את התורה גם טבעית ושמחה וגם מחויבת-המציאות.

בכריתת הברית עם ה’ לפני מתן תורה הכרזנו “כל אשר דבר הוי’ נעשה ונשמע” – אנחנו ‘הולכים על זה’, בלב שלם ובנפש חפצה, גם ללא ידיעה מוקדמת מה יצווה ה’ וגם אם לא נבין את ההגיון שבמצוות. עם זאת, במתן תורה עצמו, ה’ כפה עלינו הר כגיגית באזהרה שאם חלילה לא נקבל את התורה שם תהא קבורתנו. מדוע נדרשה כפיה אחרי שקבלנו את התורה מרצוננו החפשי?

תשובה לשאלה זו יכול לקבל כל אחד מהסתכלות על עצמו: בנפש היהודי קיימת נשיאת הפכים. מחד, ברור שרצונו האמתי והעמוק ביותר הוא להיות יהודי שלם, שומר תורה ומצוות, המקיים את רצון ה’ באופן הטוב ביותר. מאידך, פעמים רבות הוא חווה בתוכו התנגדות עזה לאותו רצון הפנימי ועליו להתאמץ מאד כדי להכריח את עצמו לבחור בטוב. בתקופות של גדלות-מוחין הרצון הפנימי בהיר ומאיר, סוחף את האדם למחוזות טובים, ונדמה שה’מתנגד’ הפנימי נמס ונעלם, או לפחות הלך לישון. אך בתקופות של קטנות-מוחין הרצון מתעמעם ונחלש ואילו ההתנגדות-מבפנים עקשנית וגוברת – ואז מתחשק לאדם ללכת לישון בעצמו…

מתן תורה מכין אותנו לכל מצבי החיים: בזמני גדלות-מוחין אנו זוכרים כיצד הכרזנו “נעשה ונשמע”, מתמלאים חשק בעבודת ה’ הפנימית שלנו וגם כח להתמודד עם כל קשיי המציאות, להפוך את החשך לאור ואת המר למתוק. בזמני קטנות-מוחין אנחנו מקבלים כח לעבודת “אתכפיא” כשאנחנו נזכרים בכך שה’ כפה עלינו כגיגית, מדמיינים את עצמנו עומדים שוב למרגלות ההר ואנוסים על פי הדיבור לעשות את רצון ה’ – וכך נזכרים שגם כפיה יכולה לעבוד… בזכרון החי, ש’מכניס את ה’ לתמונה’ באופן מוחשי, יש כח למלא את הלב בשמחה גם בתוך העבודה בקבלת-עול ואף סגולה לחזור מהר ממצב של כפיה לעבודה מלאת-חשק.

אך יש בענין עומק נוסף: קבלת התורה והמצוות ברצון מלא אמנם מאפשרת לנו לקיים אותן בשמחה, אך משאירה אותן כענין ‘התנדבותי’ בלבד – דבר חיובי ורצוי, אמנם, אך כזה שאפשר להתקיים גם בלעדיו. רק ממד הכפיה וההכרח במתן תורה מזכיר כי בלי התורה והמצוות אין כלל קיום לעולם וקיומן הוא הכרחי ומחויב-המציאות. עם זאת, ההכרח מותיר תירוץ עמוק לאי-קיום המצוות – דבר בא בהכרח כנראה משום שאיננו טבעי לאדם, ולכן אך טבעי שהוא לא יעמוד בו. לכן, בסופו של דבר נדרשת שוב קבלה-מרצון של התורה והמצוות, ואף הופעתן כצומחות מתוך הטבע של עם ישראל.

השילוב השלם של הרצון הראשוני בקיום התורה, המופיע באופן בהיר בשכלו של האדם, עם ההכרח מלמעלה, שנותן כח להתמודד עם רגשות-התנגדות המופיעים בלבנו בזמנים של קטנות מוחין, ועם הרצון המחודש המצמיח תורה ומצוות מתוך הטבע היהודי – יוליד בסופו של דבר את המודעות הטבעית של ימות המשיח.

הרשמו עכשיו וקבלו עדכונים מ"גל עיני"

דילוג לתוכן