סיפורי צדיקים

הרבנית פריידא בת אדמו"ר הזקן נולדה בשנת תקכ"ד לאביה רבי שניאור זלמן ולאמה הרבנית סטרנא. השם פריידא ניתן על שם דודתו זקנתו של אדמו"ר הזקן. היתה חביבה מאוד על אביה, שאמר עליה כי נשמתה מעלמא דדכורא אך התלבשה בגוף אשה מסיבה מסוימת. היתה למדנית וצדקנית, וכתבה דברי חסידות במכתבים לאחיה אדמו"ר האמצעי. נישאה לרבי אליהו קלוצקר. כחמישה חודשים לאחר פטירת אביה, בט"ז בסיוון תקע"ג, נסתלקה בהיותה בת ארבעים ותשע. נקברה בהאדיטש לצד אביה כבקשתה, ועל מצבה נכתב "בחייהם ובמותם לא נפרדו".

אצל ר' מרדכי יואל נ"ע היה סדר קבוע, שהיה נוסע לאוהל אדמו"ר הזקן זי"ע בהאדיטש. פעם אחת, כשיצא מהאוהל, אמר לו הרה"צ ר' נחום (בנו של אדמו"ר האמצעי): "בא היכנס ואמור לחיים. לא בעיר, אלא כאן אצל השמש של האוהל, יש אצלו חדר עבורי".

הם ישבו בצוותא ובתור קינוח היו חביתיות. אמר ר' מרדכי יואל לר' נחום: "רצוני לשאול אתכם משהו – איך הגיעה הדודה פריידקע להיקבר כאן?"

השיבו ר' נחום :

"כשהסבא (אדמו"ר הזקן) הסתלק, היו צריכים לבשר זאת לאבא (אדמו"ר האמצעי). ידוע שהכינו לשם כך את כל הרופאים של קרמנטשוג, ואכן, לאחר הבשורה, הוא היה שרוי בעילפון עשרים וארבע שעות. עוררו אותו והוא התעלף שוב, אבל לבסוף, הרי נו… אבא עם הראש הגדול [נתיישבה דעתו].

הדודה פריידקע, היא היתה כבר חלשה עוד קודם לכן, ובעקבות ההסתלקות היא נחלשה עוד יותר, אזי הוליכו אותה ל'סיראטינע' [מקום נופש] ושם היא שהתה.

כשהלכה ונחלשה, שלחה וביקשה שהחסידים מקרמנטשוג יבואו אליה, ובבואם אמרה להם, שהיא מבקשת שלאחר פטירתה יוליכו אותה להאדיטש ויקברוה בסמוך לידו הימנית של אביה. החסידים לא ידעו מה עליהם לעשות, הגם שידעו שהיא היתה מאוד יקרה בעיני הסבא (אדמו"ר הזקן זי"ע), אבל בכל זאת הרי היא 'אשה' [ואולי אין לקוברה במקום קבורת הגברים]? לבסוף הוחלט שיראו בהמשך מה לעשות.

כך חלפו להם מספר ימים, ואז קראה להם פריידקע שוב. מיטתה עמדה באמצע החדר, והיא היתה כבר בבגדיה והורתה להם לעמוד סביב המיטה. אז החלה לומר: 'אלקי נשמה שנתת – טהורה היא…' וכו' עד 'ואתה עתיד ליטלה ממני', הרימה עשר אצבעות וקראה: 'אבא, חכה, הנה עוד רגע קט!' ופרחה נשמתה (ואמר המספר: כשר' נחום אמר את המילים האחרונות, זלג מעיניו נהר של דמעות על החביתיות, עד שכבר לא יכלו לאכלם).

החסידים כבר הבינו שאחרי כזו 'הסתלקות', צריך לציית לבקשתה.

עם זאת, עדיין היה ספק קל בלב החסידים. כשהגיעו לפרשת דרכים, שדרך אחת מוליכה לקרמנטשוג ודרך שניה להאדיטש, הם נתנו לסוסים ללכת כרצונם. והרי ברור לך, מרדכי יואל, שהסוסים הלכו בדרך המוליכה להאדיטש…".

[לשמע אוזן]

אדמו"ר הזקן היה רגיל בכל שבת אחר התפלה ללכת לבתו פריידא, לומר לפניה דרוש חסידות. לפני בנו אדמו"ר האמצעי לא היה אומר חסידות בהזדמנויות רבות כל כך – כדי להגדיל בו את הצימאון לשמוע חסידות.

אדמו"ר האמצעי, שרצה לשמוע את דברי אביו, היה מתחבא בבית אחותו בכל פעם לשמוע את התורה, ופעם ביקש ממנה כי תבקש מאביהם שיאמר לה דברי חסידות אודות ארבע בגדי הכהונה.

כאשר בא אדמו"ר הזקן, ביקשה ממנו והסכים. התחיל לדרוש, ובדבריו הזכיר את כל  בגדי הכהונה, אך על האבנט לא דיבר. אדמו"ר האמצעי הרגיש שעוד מעט ילך אדמו"ר הזקן לביתו, ועדיין לא דיבר אודות האבנט, פשט את האבנט מעצמו וזרקו לרגלי אחותו, כדי שתזכר ותבקש מאדמו"ר הזקן לדבר גם עליו.

כאשר ראתה קצה האבנט אמרה אל אביה: עדיין לא אמרת לי על האבנט!

אמר לה אדמו"ר הזקן: כנראה שאחיך דוב מתחבא תחת מטתך ושומע התורה… צא בעריל, צא! ולא המשיך עוד…

***

פעם הלך אדמו"ר הזקן לומר דברי חסידות בפני הרבנית פריידא, והחסידים – שחפצו לשמוע את דבריו – טיפסו על העצים שצמחו סביב ביתה. כשהבחין בכך אביה, אדמו"ר הזקן, אמר לבנו אדמו"ר האמצעי, שהיה נוכח בעת אמירת המאמר: עיתונים הם רוצים? עיתונים [= חדשות, מאמר שלא שמעו עדיין]? מדוע אינם לומדים תניא? אני אומר לך, מהתניא אפשר להיות חסיד כמו אברהם אבינו!

[שמועות וסיפורים]

אמור לחכמה אחותי את

דמותה המיוחדת של הרבנית פריידא, היא יוצאת דופן בכמה מובנים: אשה למדנית ועמקנית בדור שלימוד התורה בו הוא מרחב גברי מובהק, הקשורה באביה בקשר עמוק כל כך עד שאינה יכולה לחיות בלעדיו והוא מוסר לה דברים שלא מסר לחסידים – ואפילו לבנו ממלא מקומו. פעמים רבות, כשרצה אדמו"ר האמצעי לשאול דבר מה את אביו, עשה זאת באמצעות אחותו – "אמור לחכמה אחותי את"…

איפה ניתן למצוא דבר דומה במקורות? מעניין לראות, כי רמזים רבים לגישה כזו נמצאים בתלמוד הירושלמי:

לרבי ינאי היה בן, רבי שמעון, ומסופר בירושלמי שאמר על הלכה מסוימת: "לא שמעתי מאבא, אחותי אמרה לי משמו". בתלמוד הבבלי אין שום מקבילה לכך – אבל בסיפור שלנו כן; גם דעת בן עזאי, כי נשים חייבות בלימוד תורה, נידונה ביתר הרחבה בירושלמי – בהקשר למצוות הקהל; ולבסוף, בהקשר לדיון אודות לימוד תורה בזמן טומאה, גורסת הברייתא בירושלמי "זבין וזבות נדות ויולדות קורין בתורה ושונין מדרש והלכות והגדות" (בבבלי, הברייתא עוסקת בזבים ומצורעים בלבד).

שוים בקומתם

לימוד התורה לנשים הוא עניין משיחי, שנידון רבות בגליונות אלו תחת הכותרת "המהפכה השלישית". אמנם, לציבור מהפכה זו פרצה אך לפני עשרות שנים בודדות, אך בבית צדיקי החסידות היתה זו תופעה נפוצה יחסית. בספר הזכרונות של אדמו"ר הריי"צ מסופר על כך רבות, וגם במסורות נוספות מובאים סיפורים על נשים היודעות את ההלכה במקום שנתעלמה אפילו מרב העיר.

הראש החסידי-ירושלמי הזה, מתבטא היטב גם בכתבי האר"י: על פי האר"י עוברת ספירת המלכות, הקשורה בנשיות ובנשים, שבעה שלבים של גדילה עד לבוא מלך המשיח, אז היא נעשית שוה בקומתה לאיש.

הגדילה הזו קשורה דווקא ב"בפרצוף רחל", בחינת הנקביות המתבטאת דווקא בארץ ישראל, ועל כן היא מתבטאת באופן מובהק כל כך דווקא בתלמוד הירושלמי. גם החסידות, אף שהחלה להתפתח בגלות, שאפה מראשיתה לארץ ישראל ועסקה בכך רבות. ומעניין – הדרושים שכתבה הרבנית פריידא לאחיה עוסקים בעניינים עמוקים של משיח וגאולה – ובזיכוכו של הגוף הגשמי לעתיד לבוא.

כך היא כותבת: "שגם הבשר יגיע לבחינת ביטול אמיתי והשתחוויה פנימית, שיבטלו המסכים המבדילים, כמו שכתוב 'והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר'"… לב האבן, לדבריה של הרבנית פריידא, הוא הצורך "להתבונן בגדולת הוי' עד שיתפעל מזה לבוא לאהבה ויראה. וכל זה עבודתנו בזמן הזה. אמנם לעתיד כתיב ונגלה כבוד ה', שיהיה התגלות ל"ב נתיבות חכמה שנקרא כבוד ה', וראו כל בשר ממש, שגם הבשר הגשמי יזכה לבחינת ביטול דחכמה שנקרא ראיה, 'איזהו חכם הרואה את הנולד' מאין ליש". כלומר שבביאת משיח תראה האמת בעיני בשר, ללא צורך בהתבוננות ובאותיות (הנקראות "אבנים" בספר יצירה, וההתעוררות על ידם היא "לב האבן").

אמנם היא כותבת שם, כי בזמן הגלות אין יכולת להגיע לכך – אך מסיפור הסתלקותה נראה שזכתה, בדומה לאדמו"ר הזקן בפטירתו, לראיה ממשית של אביה שבשמיים.

(ע"פ שיעור י חשוון התשע"א)