רבי קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו״ר מפיאסצנה, נולד בי״ד בתמוז תרמ״ט לרבי אלימלך שפירא ולרבנית חנה ברכה, מצאצאי המגיד מקוז׳ניץ ורבי אלימלך מליז׳נסק. התייתם מאביו בילדותו וגדל אצל סבו, האדמו״ר מחנטשין. בגיל שש־עשרה נישא לרחל חיה מרים בת רבי ירחמיאל משה הופשטיין מקוז׳ניץ, וממנו קיבל את יסודות תורת החסידות. לאחר פטירת חותנו הוכתר לאדמו״ר מפיאסצנה ולימים גם לרבה של העיירה. בספריו הנחיל דרך חינוכית המשלבת התלהבות חסידית עם אחריות אישית, אהבה, והקשבה לנפש. גם בחצרו הדגיש עבודת הלב, פיתוח אישיות רוחנית וחיבור חי לתפילה ולחיים. בגטו ורשה המשיך לדרוש ולחזק את חסידיו, ובתנאי הרעב והאימה העלה על הכתב את דרשותיו, שיצאו לאחר המלחמה בספר אש קודש. עלה השמימה בסערה ד' בחשוון תש״ד במחנה טרווניקי.

סיפר ר' ישראל קיהן, חסידו של רבינו: חג השבועות בגטו וארשה. יהודים שבורים ורצוצים מתחבאים במרתפים ותחת הריסות של בתים, ולפתע עוברת שמועה על מרתף מסוים שבו הרבי עורך את שולחנו ('טיש'). היהודים מתאספים, לאחר כמה ניגונים הרבי מדבר בדבקות על מתן תורה שמתחדש בכל שנה, וגם בשנה זו, וכאילו אין עולם שחרב בחוץ, הרבי עסוק בהכנות לגילוי תורה חדשה.

לפנות בוקר, החל הרבי לדבר על הטבילה במקוה בשבועות, טבילה המכינה אותנו לתורה החדשה. להפתעת החסידים, הרבי פונה ליציאה מהמרתף בכוונה להגיע למקוה ולטבול… המקוה היה נעול ובמרחק לא קטן, וההליכה ברחוב היתה סכנת חיים גמורה: הנאצים לא התירו ללכת יחד ביום, ובלילה אסורה ההליכה בכלל. החסידים התחננו לרבי שלא יצא, אך הרבי בשלו… לא היה אפשר לעמוד בדרכו, והרבי שהיה כולו לוהט יצא ללא מורא. החסידים שראו את הבטחון הגדול והאמונה היוקדת הצטרפו לרבי.

חרש ובמהירות הגיעו למקוה, הרבי פתח את הדלת, נכנס בזריזות, טבל ועלה. חסיד נוסף הספיק לקפוץ למים כשלפתע נשמע אופנוע מתקרב. היה ברור שהמוות מגיע, וזה עניין של שניות לקבל את התורה בשמים… הרבי הספיק לצאת ולסגור את המנעול. מהאופנוע ירד קצין גרמני שכיוון את נשקו בצעקות. כולם נצמדו לרבי, הקצין הבין מי הוביל את החבורה ורץ עם הנשק לכיוון הרבי, אך ככל שהתקדם איבד את בטחונו…לבסוף הוריד את נשקו ורק צעק "מה יהודים עושים כאן באמצע הלילה". החבורה התפזרה במהירות.

הגרמנים העבידו את היהודים במפעלים, עד שמיצו את כוחותיהם והעבירו אותם להשמדה. הרבי נלקח לעבודה בבית-חרושת לנעליים בשירות הצבא הגרמני. אורו חדר גם לליבותיהם של הגויים, ומנהל העבודה הגוי קלט שהוא "יהודי טוב" והחליט לשמור עליו ועל חבורתו. כאשר באו הנאצים לקחת קבוצה להשמדה, המנהל אמר שחבל לקחת אותם כי הם עובדים טוב, ובמשך כמה חודשים היתה החבורה עובדת ועסוקה בעבודת השם סביב הרבי.

יום אחד המנהל נעדר, והגרמנים הגיעו ולקחו את חבורת הרבי למחנה השמדה ליד לובלין. למחרת הגיע המנהל לבדוק מה שלום "היהודי הטוב", וגילה שהרבי וחבורתו נלקחו. המנהל החליט להסתכן ולנסות להחזיר את הרבי למפעל, ובעזרת תעודות-מעבר של עובד בשירות הרייך הגיע עד המחנה. שם ראה חבורת יהודים שהיו כבר בדרכם להריגה. הוא זיהה שזו החבורה "שלו", ושאל אותם: "איפה היהודי הטוב"? החסידים נבהלו לראות שהרבי לא ביניהם. "הרגע  הוא היה כאן", אמרו בתמיהה. בעודם משתאים, הגיעה הפקודה והחבורה התקדמה אל המוות כשהרבי אינו בתוכם…

כשסיים ר' ישראל את הסיפור אמר: "שכל אחד יחשוב מה שהוא רוצה". אחד השומעים לא התאפק ושאל "ומה אתה חושב שקרה?". ר' ישראל שתק ואז פרצו דמעות מעיניו. בקול רועד אמר "מי שהכיר את הרבי יודע שהרשעים לא יכלו לפגוע בגופו הקדוש, הוא ודאי עלה בסערה השמימה".

מה פשר מסירותו המיוחדת של הצדיק לטבילת ליל שבועות, והאם יש קשר בינה לבין ההסתלקות המופלאה לה זכה?

במדרשים ובחסידות משווים את שבעת השבועות של ספירת העומר, לספירת שבעה נקיים של אשה הנטהרת לבעלה. טבילת החג המיוחדת, היא ההטהרות של הכלה – עם ישראל – לקראת יום החתונה עם הקדוש ברוך הוא.

אך למעשה, לא רק שבעה יש כאן, אלא גם שלושה – שלושה חודשים (גם אם לא שלמים) החולפים בין ניסן, החודש הראשון בו יצאנו ממצרים, וסיון – החודש השלישי בו נתנה התורה. אחד המדרשים מסביר זאת, תוך דימוי מפתיע להלכה הנוגעת לנישואין:

ישנם מצבים מיוחדים בהם קובעת ההלכה כי על אשה להמתין שלושה חודשים לפני שתוכל להינשא לבחיר ליבה, כדי לדעת בוודאות שהילדים שיוולדו לה הם אכן בניו, שנולדו מתוך אהבה קדושה "כדת משה וישראל". שלושה חודשים הם התקופה במהלכה ניתן לזהות באופן מובהק הריון, ולאחר שלושה חודשי הבחנה ניתן לדעת בוודאות כי לא היה הריון שקדם לחתונה.

מתי נדרשת התקופה של חודשי ההבחנה? גיורת – כאשר אשה התגיירה, עליה להמתין שלושה חודשים כדי לוודא שהילד שנולד אכן נהרה לאחר הגיור; שבויה – כאשר אשה הוחזקה בשבי, והיתה נתונה לחלוטין לחסדיהם של שוביה, יש חשש כי נאנסה ועליה להמתין שלושה חדשים מיום פדייתה מהשבי; ומשוחררת – כאשר אשה היתה שפחה והשתחררה עליה להמתין, משום שבתקופה זו היא היתה במעמד אישי כה נמוך עד כי יתכן שהפקירה את עצמה.

והנה, אומר המדרש, עם ישראל שיצא ממצרים כלל את כל שלושת המצבים של גיורת-שבויה-משוחררת: עם ישראל נבדל מהעמים והפך לעם היהודי בתהליך של גיור; עם ישראל יצא מהשבי במצרים, בו היה תחת שליטת אדונים זרים; עם ישראל השתחרר מבית עבדים ביציאת מצרים. לכן נדרשה הבחנה של שלושה חודשים עד לחתונה הגדולה במתן תורה.

חתונה חדשה

כמובן, הדימוי הזה דורש הסבר נפשי-פנימי. שהרי, מתן תורה אינו חתונה גשמית בה צריך לברר את מעמדם של הילדים, והחתן העליון יודע בדיוק את מצבה של הכלה! ברור אפוא שחודשי ההבחנה בעצם מתארים תהליך שינוי נפשי שעובר עלינו, הכלה, בתקופה שמאז יציאת מצרים ועד מתן תורה – תהליך שאפשר וצריך לחזור עליו באופן אישי ולאומי בכל שנה ושנה.

במבט כזה ההכנה למתן תורה, היא בעצם הוודאות של האדם כי התנקה מכל ההשפעות הזרות והשליליות להן היה חשוף קודם לכן, והתנקות זו היא בעצם התהליך המשולש של גיור-פדיון-שחרור: היציאה מהתרבות הזרה בה חי האדם עד כה מתוך רצון והשתייכות טבעית היא גיור. ההיחלצות מאותם יצרים, תאוות והתמכרויות שהאדם חש כי הוא שבוי-אנוס בידיהם היא פדיון מהשבי. הפסקת ההיגררות אחרי כל צו אופנה או רוח חולפת הוא שחרור ממנטליות עבדותית בה האדם מופקר לכל רוח בשל העדר כבוד עצמי. רק בתום שלושה חודשים מגיעים לוודאות שאכן תהליך הגיור-פדיון-שחרור הצליח וניתן להוליד פירות רוח חדשים מתוך החתונה החדשה.

בעל ה"אש קודש", שהקדיש את כל חייו לפדיון יהודים מן התרבות הזרה שפשתה טרם המלחמה ומן היאוש שחלחל בהם במהלכה, היה חופשי לגמרי מכל השפעה שהיא – אפילו על גופו הקדוש. כך שכאשר באו הרשעים להמית אותו, כבר התאחד בעצמו עם בוראו, לו השתוקק תמיד ככלה לחתנה.