סיפורי צדיקים

רבי יעקב יצחק הלוי הורוויץ, שכונה "החוזה" בשל ראייתו הפלאית למרחקים בזמן ובמקום, נולד בשנת תק"ה בפולין. היה תלמידם של ר' שמעלקע מניקלשבורג והמגיד ממעזריטש, ואחרי הסתלקותם הפך לתלמידו המובהק של ר' אלימלך מליז'ענסק. הוא התיישב בעיר הגדולה לובלין והקים בה את חצרו, שהמונים נהרו אליה. החוזה שלח את בכירי תלמידיו להפיץ את תורת החסידות בכל רחבי פולין וגליציה, וביניהם "היהודי הקדוש" מפשיסחא, רבי אורי "השרף" מסטרליסק, רבי נפתלי מרופשיץ ועוד רבים. החוזה עסק רבות בקירוב הגאולה וביאת משיח צדקנו, ובערב שמחת תורה תקע"ה נפל מחלון ביתו בנסיבות פלאיות ועלומות, תוך כדי שמסר את נפשו על פעולות רוחניות לדחיקת הקץ. בעקבות הנפילה הקשה שכב החוזה על ערש דווי קרוב לשנה, עד שנסתלק בתשעה באב תקע"ה ומנוחתו כבוד בעיר לובלין.

אחד המתנגדים הגדולים ל"חוזה" היה רבה של לובלין, שנקרא ר' עזריאל, ונתכנה "ר' עזריאל ראש ברזל" מכוח חריפות שכלו ותקיפותו הגדולה. ר' עזריאל היה מהמתנגדים לחסידות, והוא ניצל כל הזדמנות כדי לתקוף את ה"חוזה" ולעקוץ אותו. שניים מהסיפורים על ויכוחי ה"חוזה" ו"ר' עזריאל ראש ברזל" קשורים לנושא הענווה והשפלות:

כשנזדמנו שניהם יחד, שאלו "ראש הברזל":

הלא מודה אתה, ר' איציק'ל, שגדול אני בתורה ממך, אם כן למה נוהרים החסידים אליך ולא אלי?

השיבו ה"חוזה": אף אני תמה על כך, שהרי יודע אני מה ערכי. אלא היא הנותנת. מר ששואל מדוע אין באים אליו – לפיכך אין באים. אני ששואל למה הם באים, לפיכך הם באים…

בהזדמנות אחרת אמר לו "ראש הברזל": כמוני – כמוך, יודעים שאינך צדיק, למה אינך מודיע על כך ויפסיקו לנהור אליך המונים ויכלו ממונם לשוא?

השיבו ה"חוזה" : כן אעשה. עלה ה"החוזה" על הבמה והחל משמיע על עצמו דברי גנאי כגון: "אין גרוע בעולם כמותי". ראו החסידים ענותנותו של רבם ודבקו בו ביתר עוז וביתר שאת. נודע הדבר ל"ראש הברזל" ושלח לו, ל"חוזה":  עליו להודיע שגדול הצדיקים הוא, ובגלל גאותו יעזבוהו החסידים.

שיגר לו ה"חוזה" ביד השליח: אמנם צדיק אינני, אבל גם שקרן אינני…

("החוזה מלובלין", יצחק אלפסי).

פעם אחת, בזמן החורף, נסע החוזה מלובלין עם תלמידיו בערב שבת, והיו צריכים להגיע לפני שבת הביתה, ללובלין.

פתאום, שקעה העגלה על סוסיה בבוץ כבד ואי אפשר היה לזוז מן המקום. מה עושים? הלא עוד מעט שבת! החסידים נחרדו, ופנו לרבי בתחינה: אם לא תעשה כאן נס, קפיצת הדרך, לא נצא מכאן! אך הרבי ענה בהשתוממות "יא ווער כען [במבטאו הפולני, במקום קען] הייניט"? [מי יכול לעשות כך בימינו?] זו היתה יכולה להיות תשובה מדכדכת, אך ברגע שהוציא החזה את המילים האלה מפיו הקדוש, יצאו הסוסים והעגלה מהבוץ והגיעו באופן נסי ללובלין תוך שעה קלה, בקפיצת הדרך…

בסיפור השני, הציורי כל כך, פועל הצדיק מופת דווקא מכח שפלותו – כאשר הוא תמה על עצם הבקשה שיפעל אותו. אולם מלבד הענווה הפשוטה יש כאן תכונה נוספת: הרגישות לירידת הדורות.

תחושת ירידת הדורות גם היא חוויה חזקה של שפלות, אך גם עומק נוסף טמון בה: הנהגת ה' את עולמו אינה סתם מתדרדרת חלילה, אלא מכינה מקומות נחותים יותר ויותר לקראת מלכות ה' הגלויה. על המלך והמנהיג האמיתי, לחוש היטב את פניה הכפולות של הנהגת ה' את העולם: לדעת את שפלותו מחד ואת מטרת שפלות זו מאידך. כאשר מרגישים זאת, ניתן לחזור ולגלות את כל האורות הגדולים של הדורות הראשונים – דווקא בתוך הדורות שהידרדרו כל כך.

הסבר נוסף המובא במסורת צאנז, הוא שהצדיקים מיחדים יחודים בכל דיבור היוצא מפיהם: כאשר אמר החוזה "יא ווער כען היינט?" כיוון בדבריו לשם הקדוש י-ו-ה-ך, היוצא מסופי תיבות הפסוק "כי מלאכיו יצווה לך [לשמרך בכל דרכיך]". שם זה מסוגל לשמירה בדרכים, ויכול גם לפעול קפיצת הדרך.

לאחר שביארו כך את כוונת החוזה, שאלו צדיקי צאנז: מדוע כאן מוזכר שם י-ו-ה-ך, בעוד השם השייך בדרך כלל לקפיצת הדרך, ובו השתמש הבעל שם טוב, הוא היוצא מפסוק "ואבוא היום אל העין" – שם אהו-ה?

על פי דברינו פה, ניתן לבאר את ההבדל בין השמות כנובע מההבדל בין הדורות: הבעל שם טוב, שהשפיע על המציאות מגבוה, פועל בשם אהו-ה – המהוה מחדש ממש את השמים ואת הארץ. החוזה לעומתו שוקע בבוץ, ומזדהה עם ירידת דורו וקלקוליו. משום כך הוא פועל קפיצת הדרך באמצעות שם של שמירה. בהזדהותו עם הטבע הטובעני, ובהכירו עד כמה זקוקים לשמירה כדי להיחלץ ממנו, הוא מסוגל לעורר הזדהות שמימית עם מצבו ולחלץ את עצמו ואת חסידיו מן הבוץ.

תחושה עזה כזו של חוסר אונים נראית מיאשת ומחלישה, אך יש גם פן חיובי ליאוש: בספר "מבחר הפנינים" לרבי שלמה אבן גבירול, מוקדש שער נפרד לכל מידה טובה. למרבה הפלא, אחד משעריו הוא "שער היאוש". כנראה שזהו הספר היחיד המקדיש פרק שלם כדי ללמד את האדם כיצד מתיאשים… מה המטרה של יאוש חיובי?

בספר מבחר הפנינים מדובר על יאוש האדם מקנייניו החיצוניים, מהבלי העולם המנתקים אותו מה' יתברך. אולם יש יאוש עמוק גם מזה. זהו היאוש אודותיו מספר ר' נחמן מהורודנקא:

"בעת הלוויה של כ"ק מורנו הבעל שם טוב, תמה מאוד הרה"צ ר' נחמן מהורודנקא מה זה שאינו רואה מאומה, וכשבא מבית החיים ראה נוראות גדולות. ואמר להרה"צ ר' זאב וואלף קיצעס: בודאי כן צריך להיות!"

רבי נחמן ציפה לראות מחזות עליונים בלוויית רבו הבעל שם טוב. רק לאחר שפנה והלך לביתו בפחי נפש, "נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים". ברגע הסתלקות הרב, מקבל התלמיד את מלכותו. על כן מצפה רבי נחמן מהורודנקא לקבל גילויים גדולים, בבחינת "יהי נא פי שנים ברוחך אלי". אולם כפי שהסביר אחר כך, לא כך היא שיטת הבעל שם טוב. אצלו הגילוי מתרחש בחזרה אחורנית, לאחר שהתיאשת מזכאותך לקבל. רק אז יתן לך ה' את מה ששייך לך באמת.

(שיעור י' אב ס"ז)