סיפורי צדיקים

רבי מנחם מענדל טורם מרימנוב נולד בשנת תק"ה לרבי יוסף חריף מניישטאט ולליבא בת רבי נתן שפירא, נכד למגלה עמוקות מקראקא. בצעירותו למד בברלין אצל הרב דניאל יפה, ובהמשך הגיע אל רבי שמלקה מניקלשבורג, ובהשפעתו התקרב לחסידות. לאחר מות רבו נסע כחסיד אל רבי אלימלך מליז'נסק ונחשב לאחד מממשיכי דרכו העיקריים, יחד עם החוזה מלובלין, המגיד מקוז'ניץ וה'אוהב ישראל' מאפטא. לאחר נישואיו עבר להתגורר בפריסטיק, שם חי בעוני ובדוחק רב. לאחר פטירת ר' אלימלך מליז'נסק התמנה כאדמו"ר בפריסטיק. רבים מחסידיו של רבי אלימלך מליז'נסק נהרו אחריו וקיבלו את מרותו והנהגתו. לאחר מכן עבר לרימנוב, על שמה הוא התפרסם. כאדמו"ר וכרב נהג בתקיפות ובקפדנות, תיקן תקנות להקפדה על צניעות הלבוש, על הכשרות ועל מניעת רמייה במסחר ותלמידיו תיארו את הפחד שהיו חשים במחיצתו. התפרסם כקדוש ובעל מופת המסוגל להשפיע על חסידיו ישועות ורפואות, ואף לא-יהודים נהרו אליו. במשך עשרות שנים אמר תורות על פרשת המן, והמשיך בכך פרנסה לכלל ישראל. בל"ג בעומר תקע"ה טיהר וקידש את עצמו, ואמר כי הוא הולך מהעולם ויחזיר טובה למדליק נר לעילוי נשמתו. הוא אף הורה להטמינו בראש ההר, ולפתוח חלון באוהל לכיוון העיר, כדי שיוכל להשגיח עליה. למחרת, בי"ט באייר תקע"ה, נפטר ונקבר בבית העלמין היהודי בעיירה רימנוב. את מקומו מילא תלמידו רבי צבי הירש מרימנוב.

הרב הקדוש רבי מנחם מנדל מרימנוב ז"ל, קודם שנתפרסם לצדיק, התחתן עם בת בעל בית נכבד אחד בעיר פריסטיק. אחרי נישואיו היה סמוך על שולחן חותנו, והיה עובד את השם בקדושה ובטהרה ויושב על התורה ועל  העבודה יומם ולילה. ישב בתענית וסגף את גופו והתגלגל בגלגול שלג ביום חורף במורד ההר היורד אל בית הטבילה.

כשראה חותנו שהוא מתנהג בחסידות ואינו דואג לבני ביתו להמציא להם טרף, גזר על בתו שתבקש ממנו גט פטורין. אבל היא לא שמעה לקולו והשיבה את פניו ריקם, או אז גרש אותם חותנו מעל פניו והדירם הנאה מנכסיו. קבע לו רבי מנחם מנדל דירה לעצמו, והתענה במחסור ובעוני.

אשתו הצדקנית התענתה באשר התענה הוא, סבלה את הכל בדומיה והתעסקה בעבודת תפירה ורקימה על מנת לפרנס את עצמם בדחק גדול ובצמצום עצום. ארע פעם שעברו שלושה ימים רצופים ולא השׂתכרה מאומה, ולא היה להם אף לככר לחם. אמרה האשה בלבה: אם פה נשב בדד ונדום, ומתנו ברעב! אנסה לבוא אל הנחתום, אולי יואיל לתת לי בהקפה עוגה אחת, ואביאה לבעלי הצדיק, היושב בבית המדרש בתענית זה היום השלישי.

בבואה אל הנחתום והציעה בקשתה, סרב לתת לה, והלכה ממנו בפחי נפש ודמעתה על לחיה. אולם הנחתום קרא לה לחזור, ואמר אליה: – אם תתני לי את חלקך בעולם הבא, אתן לך את הלחם. למשמע הדברים האלה באה האשה במבוכה ועמדה תפוסה במחשבותיה. לבסוף החליטה בלבה: יעבור עלי מה, ולא אניח את בעלי שימות ברעב. היא פנתה אל הנחתום ואמרה: תן לי לחם וגבינה, ואני אתן לך את חלקי בעולם הבא.

הנחתום נתן לה לחם וגם גבינה כבקשתה, והיא הלכה אל בית המדרש, פרסה לבעלה את המפה, הניחה לפניו לחם עם גבינה, והיא נשארה עומדת במקומה, שלא כמנהגה תמיד ללכת מיד כשהניחה לפניו את המאכל על המפה. הוא נטל ידיו, ברך ואכל, ושאל את אשתו: מדוע את נצבת בזה עוד?

בכתה האשה ואמרה: אדוני אישי! אתה ידעת את כל עמלי ועניי בשביל לזכות את נפשי לעולם הבא. עתה גם את חלקי בעולם הבא הפסדתי… וספרה לו את כל המאורע. נחם אותה בעלה הצדיק ואמר: אל תצטערי כלל, כי כרגע קדם בואך אחזני בולמוס, ואלו לא הבאת לי את הלחם הייתי מת. אם כן, קנית לך בעד הלחם הזה עולם הבא מחדש, כי "כל המקיים נפש אחת מישראל, כאלו קיים עולם מלא". ולמה לך אפוא העולם הבא הקודם?…

הקשר בין רבי מנחם מנדל לרעייתו היה מיוחד במינו, וסיפורים רבים מסופרים על כך. מעניין לציין גם, כי הזוג הצדיק הוא מהבודדים שיש להם ציון זוגי במובהק על קברם – המשקף אולי את תשומת הלב של הצדיק לדאגת אשתו אודות העולם הבא שלה… לכן, במקום ביאור של הסיפור לפרטיו, המביעים בעצמם די והותר, נביא כאן תורה שנכתבה משמו אודות העולם הבא הצפון למשמשי הצדיקים:

"גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה". שמעתי מכבוד אדמו"ר הרב מנחם מענדל זצ"ל הטעם לזה, דהנה על המצווה שאדם עושה בעולם הזה בגשמיות, זוכה לעשותה לעולם הבא ברוחניות (והנה הוא שכרו הנצחי, תענוג תמידי "שכר מצוה מצוה" נראה לי).

והנה, רבנו הקדוש [רבי יהודה הנשיא] אמר: "שמשוני בחיי הם ישמשוני במותי". והנה מהו השמוש במותו? הוא כמו שבחיים חיותו המציא לו המשמש העניינים הנצרכים לחיותו, כגון מאכל ומשתה, כמו כן בגן עדן. הנה חיי הנשמות מזונם הוא מה שנשפע להם זיו השכינה, והנה המשמש הוא הממציא ונשפע למשמש הזיו מקודם, להמציא לתלמיד חכם (ואוסיף נופך דרוחניות אינו נעתק ממקום למקום, רק מתרבה, אם כן נשאר הזיו גם ביד המשמש והבן), והוא לקחו קודם לתלמיד חכם. אם כן, גדולה שימושה יותר מלימודה.

גם אם בעולם הזה משמשת האשה את בעלה, כ"עזר כנגדו", בעולם הבא מתגלה מעלתה כמשפיעה אליו ונעלית ממנו. מעלה זו נרמזה בחתימת הברכה השביעית משבע ברכות הנישואין, "משמח החתן עם הכלה". החתן משתתף, כמלווה, בשמחתה של הכלה, כאשר השמחה באה לו על ידה (וכידוע הכלל שהסיבה נעלית מהמסובב). זהו סוד "אשת חיל עטרת בעלה" שיתגלה לעתיד לבוא, ב"יום שכולו שבת": עליית המלכות – הנוקבא – מעל הדכורא. "ברא ה' חדשה בארץ, נקבה תסובב גבר".

דברי הרמ"מ אודות מעלתו של המשמש את הצדיק כפשוטו, באים לידי ביטוי בתופעה נוספת, ייחודית בנוף החסידי, בכך שלרבי הבא, ממשיך דרכו, הוא לא ממנה את אחד מבניו, כי אם את תלמידו המובהק שהיה משמשו האישי – רבי צבי הירש משרת.