סיפורי צדיקים

רבי שניאור זלמן פרדקין מלובלין  נולד בשנת תק”צ בחודש אדר בעיירה ליאדי לאביו הרב שלמה – שו”ב בבינשקוביץ – ואימו מרת איידל. היה תלמיד מובהק של אדמו”ר הצ”צ מגיל צעיר. לאחר שידוכיו נסע ללמוד אצל רבי אליהו יוסף מדריבין שם הפך לגדול בתורה, לאחר נישואיו החליט שלא להתפרנס מן הרבנות, אך לאחר שירד מנכסיו ציווה עליו אדמו”ר הצמח צדק להתמנות לרבה של פולוצק – ואכן, בשנת תרט”ו מונה לרבנות שם. לאחר שלוש עשרה שנה עזב את פולוצק ופנה לרבנות לובלין, שם נקשר במיוחד אל רבי צדוק הכהן מלובלין, ומשך שעות היו עוסקים בתורת החסידות. עשרים שנה מלך רבי שניאור זלמן בלובלין, ואפילו הרוגוטשובר-רבי יוסף רוזין, נסע ללמוד אצלו בלובלין. גדולי דורו העידו עליו שלומד תורה לשמה. בשנת תרנ”ב הביע לראשונה את חפצו לעלות לירושלים. בני עדתו ניסו למנוע אותו מכך, ולכן נסע להבראה במעיינות מרפא, ומשם “ברח” לירושלים. רק בהגיעו לירושלים שיגר את התפטרותו ללובלין. בירושלים, הקים רש”ז בית דין חסידי ומשחטה נוסח ליובאוויטש, ניהל את כולל חב”ד ועמד בראש בית הכנסת צמח צדק. מסופר כי בכל ליל יוהכ”פ היה נגלה אליו בהקיץ רבו המובהק – אדמו”ר הצ”צ – והיו עוסקים יחד בתורה. אדמו”ר הצ”צ אף לימד את רש”ז את סוד קבלת הפתקאות – דבר השמור בד”כ לרביים בלבד. בירושלים נפטרה זוגתו הראשונה, ואז התחתן עם זוגתו בזווג שני מרת יוכבד, בחתונה השתתפו כל גדולי ירושלים כרבי שמואל סלנט ורבי יהושע לייב דיסקין. אף כי בשנותיו האחרונות היה חולה, דבריו בחודש אדר תרס”ב הפתיעו את מקורביו: “לא אוכל לסבול יותר את עלמא דשיקרא הזה!!” ובה’ ניסן תרס”ב, החזיר ר’ שניאור זלמן את נשמתו לבוראה, ובאותו רגע פרצה סערת ברקים ורעמים בחוצות ירושלים. מנוחתו כבוד בחלקת חב”ד בהר הזיתים.

רבי שניאור זלמן, מחבר שו”ת ‘תורת חסד’, היה מגדולי התורה הבולטים בדורו. מסופר, כי לידתו נעוצה בברכת אדמו”ר הזקן לסבו רבי דובער, לאחר שנפטר בנו: “אנחם אותך שיוולד לבתך בן שיאיר את עיני ישראל”. בהזדמנות אחרת, כאשר עברו כל בני המשפחה ליד אדמו”ר הזקן למעט הבת שרה, שאל אדמו”ר הזקן: “היכן היא? ממנה יצא אור גדול”. לידתו כרוכה גם בברכה לה זכה אביו בעקבות מעשה שהיה: רבי שלמה פרדקין היה בנאי, ופעם אחת בנה בית עבור הצמח צדק, במהלך הבניה יצא ה’צמח צדק’ מחדרו בפתאמיות, ור’ שלמה נרתע לאחוריו בבהלה. כאשר הבחין בו הצמח צדק שאלו: “וכי אני דוב?”… ובירכו שיזכה ל”בנים רבנן”.

התקווה היתה גדולה, אך רבי שניאור זלמן נולד אילם, נטול כוח הדיבור. דרשו אביו ואימו אחרי רופאים, אך לא מצאו תרופה למחלתו. לפתע, בהיותו בן שלוש, החלו לקלוח מפיו דברי תורה – והסתבר שכל אותם שלוש שנים היה רק מטה אוזן לתורה ולא יכל לדבר, ורק בגיל שלוש החל להוציא מילים מפיו. ולא עוד, אלא שהדיבור הראשון שיצא מפיו היה פירוש לתרגום אונקלוס על הפסוק “ויהי האדם לנפש חיה” – שתרגם שם “והות באדם לרוח ממללא”.

מכל קצוות האזור באו אנשים לחזות בפלא המופלא, אשר ילד בן שלוש כבר בקיא בחומש עם רש”י ואונקלוס.

בגיל חמש כבר ידע מסכתות שלמות על בורין, וכאשר ביקר בליאדי ה’צמח צדק’ בחנו על תלמודו במשך שעתיים רצופות, ואחר כך נתן לו רבע רובל, נטל הילד את הכסף ואמר: “בספר ‘שמואל’ נתן שאול לאיש האלוקים – שמואל – רבע כסף, וכאן נותן לי איש האלוקים רבע כסף”. נהנה הצמח צדק וברכו שיהפוך לגדול בתורה. ואכן, הנער גדל כל כך עד שכבר בגיל אחת עשרה, נתן לו הצמח צדק שאלות בהלכה בנושא עגונות שיחווה עליהם דעתו.

רבי שניאור זלמן היה קשור בחייו לצדיקים רבים: לאדמו”ר הצמח צדק – כחסיד ותלמיד מובהק, לרבי המהר”ש – שרש”ז סייע במינויו לרבי וכפף עצמו אליו. ניתן למנות גם את רבו, החסיד רבי אליהו יוסף ריבלין, בעקבותיו עלה לארץ, ורבי צדוק ידידו מלובלין. אך מתוכם מתבלט במיוחד הקשר לאדמו”ר הזקן, שעל שמו נקרא ובברכתו נולד.

והנה, אם נתבונן בשמם המשותף, נגלה כי השם השני, “זלמן” אינו שם עברי רגיל – זהו תרגום נפוץ לשם “שלמה”. השם המתורגם מצטרף כאן לעובדה, שמילותיו הראשנות של ילד הפלא היו מתוך תרגום אונקלוס על התורה. ורמז לדבר: זלמן עולה בגימטריא 127 – הנקודה האמצעית של אונקלוס–253. כל זה מצביע על קשר הדוק בין רבי שניאור זלמן, לבין הביאור הפנימי לפסוק “תורת חסד על לשונה” – הפסוק בו בחר לקרוא לספרו הגדול:

תורת חסד היא תורה הנלמדת על מנת ללמד לאחרים, להשפיע מטוב התורה על מי שלא יכול להגיע אליו בעצמו. זו משמעות התרגום בכלל, ובפרט תרגום אונקלוס – שהיה גר צדק, התגלמות הרחוק שהתקרב. אך לא רק לרחוקים נצרכת התורה המקרבת: גם הקרובים ביותר, כדי להתקרב עוד ולהחזיק בהתקרבות הזו, זקוקים ללימוד תורה עוד ועוד. כך נהג רבי שניאור זלמן עצמו, שהקדיש שלוש שעות ביום ללימוד תורת הצמח צדק – באומרו כי אין התקשרות לרבי בלא לימוד תורתו. ואכן, ההתקשרות שזכה לה היתה עזה כל כך, עד שרבו הצמח צדק היה בא ולומד עמו בהקיץ!

רבי ישראל יצחק רייזמאן זצ”ל סיפר, ששמע בכבודו ובעצמו מהרבנית של התורת חסד נבג”מ: פעם שמעה כי בחדר של התו”ח יש דיבורים בין שניים, וידעה כי רק הרב בפנים, וניגשה לפתוח הדלת וכבר עמד התו”ח מול הדלת וב’ ידיו על ב’ צידי הדלת ויאמר לה, “דער רבי דער צמח צדק איז דא, נישט דערציילן!” (הרבי הצמח צדק פה, אל תספרי!), כל ימי חייו שמרה על אזהרתו ורק אחרי הסתלקותו סיפרה זאת.

גם הרה”ח רבי עזריאל ליברמן זצ”ל סיפר כי בהיותו בחור צעיר זכה לשמש את התו”ח, ובליל יוהכ”פ כשהי’ בחברון הביא ר’ עזריאל להרבי כד מים לרחיצת ידיו, ובהכנסו לחדר התו”ח ראה צורת אש (א שטיק פייער) ונפל ארצה ונתעלף (המובן מדבריו הי’ שזה הי אדמו”ר הצ”צ זיע”א). אנשי הבית הקיצוהו מהתעלפותו ושאלו לרב אם לתת לו לטעום משהו או לשתות, ויען הרב שישימוהו קצת זמן על המיטה שם, ואח”כ קם לדרכו ככל אדם.