סיפורי צדיקים

רבי מנחם מענדיל מויטבסק, בעל ‘פרי הארץ’, נולד בשנת ת”צ לרבי משה, מתלמידי הבעל שם טוב. בצעירותו ביקר אצל הבעל שם טוב מספר פעמים, אך את רוב תורתו קיבל מהמגיד ממעזריטש, והיה לאחד מגדולי תלמידיו. רבים מהתלמידים, בהם רבי שניאור זלמן מליאדי, קיבלו את מרותו לאחר פטירת המגיד. בשנת תקל”ז עלה לארץ ישראל בראש שלש מאות חסידים (מספר משמעותי מאוד במושגי התקופה), ויסד קהילה ששכנה בצפת ולאחר מכן בטבריה. באישיותו שילב הצדיק הנהגה מלכותית ושפלות עצומה, עם מסירות נפש למען ארץ ישראל והחשת הגאולה. נפטר בא’ אייר תקמ”ח ונטמן בטבריה.

כשהגיע הרה”ק רבי מנחם מענדיל מוויטעפסק זי”ע לארץ ישראל, היה לו שתי עובדות: האחת, כי היה מנהגו בהיותו בחוץ לארץ, ללכת אל הנהר כל ערב שבת בחצות. ומיד כשהיה קורא: מענדיל צריך דגים לשבת! יצאו כמה דגים ושלחו את עצמם לפניו. כן ידוע מכמה צדיקים, שבחרו מקום מגורם סמוך לנהר שיש בו דגים. וכמו שידוע מהבעש”ט שהיה לו הארה משמים שמקום מגוריו יהיה או בנעמירוב או במעז’יבוז’, ובחר במעז’יבוז’ שהוא ליד נהר עם דגה רבה. והנה, כשעלה הרמ”מ לארץ ישראל כרבי גדול ובעל מופת ופועל ישועות, ממש האדם השלם מכל, הנה כדי לדוג את הדגים של ערב שבת קודש שלח את השמש שיעמוד ליד הכנרת, ויאמר שרבי מענדלי צריך דגים. השמש כן עשה, אולם חזר בידים ריקניות שלא העלה אפילו דג אחד. שלחו עוד הפעם, ואין קול ואין עונה – אף כי ידוע שהכנרת הוא מלא בדגים יותר משאר ימים. אזי הלך הרמ”מ בעצמו, וקרא בקול: מענדיל צריך דגים לשבת! ותיכף יצא דג גדול, ותוך כדי קפצו מן המים התיז על הרמ”מ מים רבים עד שנרטב מכף רגל ועד ראש, ואמר “הנה יש לך דג לשבת”…

ולמד הרמ”מ מזה שמה שהגיע עד כה בדרגות השפלות אינם כי אם כמו מדרגה בשפלות. אולם מעתה, יצטרך להגיע לתכלית השפלות בפשטות גדולה כל כך, עד שלא יתפעל כלל מזה שדג פשוט יוכל לקלחו מראשו לרגליו, וזהו החידוש כאן בא”י שיתקשר כל כך להקב”ה, עד שבכל תנועה ובכל עבודה ובכל דיבור – יהיה מקושר להקב”ה בהתבטלות לגמרי.

והסיפור השני שהיה לו: שיצא לרחוב וניגש אליו ילד קטן, והילד שאלו: בידך לתת לי אולי קמצוץ טבק? אמר בלבו הרמ”מ: הנה מצאת לך את המחוצפים הקטנים של ארץ ישראל! הולך לו יהודי זקן בעל הדרת פנים ומטה כסף בידו, וילד בן שש אינו מתפעל לגשת לבקש ממנו טבק… מִלא הרמ”מ את מבוקשו של הילד, והראה לעצמו ללמוד שכאן בא”י דורשים התבטלות גמורה.

(מתוך ‘נפלאות הצדיקים’)

לא במקרה בחר הצדיק לקחת דגים לשבת דווקא מים הכינרת: בפרקי דרבי אליעזר, על הפסוק “ויכל אלקים ביום השביעי”, מונה המדרש הקבלות שונות לימות השבוע ולשבת: שבעה ארצות ברא הקב”ה ומכלם לא בחר אלא ארץ ישראל… שבעה ימים ברא הקב”ה ומכלם לא בחר אלא ים כנרת”. הים השביעי, בארץ השביעית לכבוד היום השביעי, דורשים שפלות מיוחדת – שהיא פנימיותה של ספירת המלכות, הספירה השביעית.

בנוסח זה של הסיפור מודגשת החוצפה הארץ-ישראלית, הידועה (לשבח או לגנאי…) בעולם הרחב וגם כאן בארץ. אך האם הדבר מתיישב היטב עם השתייכותה של הארץ עצמה למידת השפלות? הלא מעניינה של השפלות היא להנעים לזולת, לרומם אותו ולראות את מעלותיו! גם בגמרא נאמר, כי תלמידי החכמים שבבבל נקראים “מקל חובלים” ואילו בארץ ישראל הם “מקל נֹעם”.

אכן, מעניין לראות כי בנוסח אחר, מובא הסבר הפוך לחלוטין. לפי נוסח זה, ההסבר שנתן רבי מנחם מענדיל לדג הנועז הוא היותו גלגול נשמה של אחד מצדיקי חו”ל דווקא, שהיה קפדן בחייו וגם לאחר מותו. הצדיקים, כידוע, מתגלגלים בדגים דווקא – אך אין זה אומר שהם חייבים לשתוק… מה יכולה לומר לנו הפרשנות הזו?

הראיה של הדג כגלגול, כלומר אדם המבקש את תיקונו על ידי אדם אחר, מתאימה מאוד עבור אנשים העוסקים בקירוב יהודים ליהדותם. לעיתים הם פוגשים ‘דג שמן’, אדם שאותו הם מעוניינים במיוחד לקרב, ואילו זה מקדם את פניהם במקלחת קרה של מי ים… על המקרב לדעת שבעומקו של הדג אכן טמון ניצוץ של קדושה, והוא מבקש את תיקונו גם אם יש לו הרבה מה לומר. הנוסח שהבאנו בתחילה גם מלמד אותנו, כי יש בכך שיעור חשוב למקרב: כדי להיות שייך באמת אל הארץ ואל הקדושה עליו להיות ספוג בשפלות וביטול, ורק כך יזכה להוציא את האדם שמולו מתודעת “מקל חובלים” של חו”ל אל תודעת “מקל נֹעם” הארץ-ישראלית.