סיפורי צדיקים

רבי אברהם יהושע השל מאפטא נולד בשנת תק”ח לאביו רבי שמואל, אב”ד וראש ישיבה בניישטאט. לאחר חתונתו התמנה לרב בעיירה קולבסוב שבגליציה, ובזמן כהונתו ביקרו בעיר רבי לוי יצחק מברדיטשב ורבי משה לייב מסאסוב והשפיעו עליו להתקרב לחסידות. כחסיד, נסע בתחילה לרבי יחיאל מיכל מזלוטשוב, ולאחר מכן החל לנסוע לרבי אלימלך מליז׳נסק. הרבי ר׳ אלימלך אהבו וקירבו, והוא נחשב לאחד מארבעת יורשיו. בשנת תקמ”ו החלו חסידים להתקבץ בקולבסוב, ובשנת תק”ס החל לכהן כרב באפטא שבפולין, שם יסד בית מדרש חסידי. בשנת תקס”ט החל לכהן כרב ביאסי, העיר היהודית הראשית ברומניה, והפך למעין רב ראשי ליהדות רומניה. בשנת תקע”ג נפטר רבי ברוך ממז׳יבוז', ורבי אברהם יהושע החל לכהן שם כאדמו”ר. בעשר שנותיו האחרונות נחשב לזקן צדיקי החסידות, נפטר בה׳ בניסן תקפ”ה ונטמן במז׳יבוז׳ באֹהל הבעל שם טוב.

בעיר אפטא גר חייט עני. היה יוצא ונכנס תמיד בבית הרב הצדיק מאפטא, ותמיד היה מתאונן לפניו על גודל עניו.

פעם אחת בא החייט, וסיפר לרב כי ה' ריחם עליו – ויש לו עכשיו פרנסה בעזרת ה'. וישאלהו הרב סיבת הדבר, ויספר לו: כי אדון העיר מכר את הכפר הסמוך לאדון אחר, והאדון החדש עושה אצלו כל הבגדים שלו, ומרוויח החייט ממנו היטב. וישמח על זה הרב מאוד.

אחרי איזה ימים בא החייט לבית הרב, ויספר לו כי שמע אומרים שהאדון החדש הוא יהודי מומר. ויאמר לו הרב: לך חקור אם באמת הוא מומר כדבריך, ותגיד לי. ויעש החייט כן, ונודע לו שאמת הדבר שהאדון מומר, ויבוא אל הרב ויספר לו. ויאמר לו הרב: אם כן, הנני גוזר עליך שלא תתפור לו בגדי שעטנז בשום אופן! ויבטיחהו החייט על זה.

אחרי איזה ימים נתן לו האדון בדים, שיעשה לו מהם בגד ליום הולדתו. אך כשרצה לעשות לו הבגד, ראה שחלקי הבגד הם שעטנז גמור ולא ידע מה לעשות. בתוך כך עברו איזה ימים, והוא לא התחיל עוד לעשות את הבגד, ויבא האדון בעצמו וישאלהו על הבגד ולא ענהו. ויכעס עליו האדון ויאמר: אם אינך רוצה לעשות את הבגד מדוע לא הגדת לי? הייתי נותנו לחייט אחר לעשותו. ויען החייט ויאמר: אני אינני אשם בזה שלא עשיתי לך את הבגד כי הרב אמר לי שלא אתפור לך בגד שעטנז.
וילך האדון אל הרב ויאמר לו: אדוני הרב, מדוע אמרת לחייט שלא יתפור לי בגד שעטנז? – ויאמר לו הרב: חז"ל אמרו – ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא. וקשה להבין: האם נאמר שאם אחד חטא איזה חטא, איננו כבר ישראל? מדוע צריכים לומר שעודנו ישראל? אך דע ידידי, שחז"ל אמרו זה על חטא כזה שהוא מעניין ישראל, היינו כשאיש ישראלי ממיר דתו. על זה אמרו חז"ל: ישראל, אף על פי שחטא ולא רצה להיות ישראל, אף על פי כן ישראל הוא ואין מועיל לו כלום המרת דתו. ולכן, היות שאתה ישראל מומר וחז"ל קראו אותך בשם ישראל, לזה ציוויתי לחייט שלא יתפור לך שעטנז האסור לישראל.

כשמוע האדון את דבריו התחיל לבכות מאד, ויאמר: רחם עלי רבי ומורי, כי לא ידעתי עד כמה התורה אהבה את נפשו של איש ישראלי, שאפילו כשהשתמד ופנה עורף לדת ישראל אף על פי כן קוראים אותו עוד בשם ישראל. ויתן לו הרב תשובה, ויצוהו ליסע למדינה אחרת ויחזור לדת ישראל. ויעש כן, ונעשה בעל תשובה גדול.

חטא ישראל?

ה'אוהב ישראל' מאפטא פועל כאן בהתאם לשמו, ומשיב יהודי בתשובה כשהוא גורם לו לחוש עד כמה הוא אהוב, על אף החטא. אך כשעוסקים בחטא ותשובה, מתבקש להזכיר את תורת איז'ביצא – הגורסת כי אין חטא בעולם כלל. כך כתב רבי צדוק הכהן מלובלין, תלמידו של בעל 'מי השילוח' מאיז'ביצא: "לעתיד, שיתגלה זה ד'כל מעשינו פעלת לנו' וכל פעולת הנפש מה׳ יתברך, ואף הפעולות היוצאות מסדר התורה הם 'כבשי דרחמנא' ונמשכים מאמיתת מחשבתו יתברך… אז כשלג ילבינו כל חטאי ישראל".

על הקב"ה נאמר "לא יגורך רע", וממילא, כשיתגלה כי כל המציאות היא ה' יתברך, יסתבר כי כל רע הוא למעשה טוב. על כך נאמר "את רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ", בגילוי עצום של אלוקות כאן בעולם הזה. אם כך, מאחר שלעתיד יסתבר כי החטא הוא רק מצד התפיסה המוגבלת שלנו, מדוע יש לחזור בתשובה?

אני הפגם!

כדי לחדד עוד את השאלה, נביא כאן תפיסה נוספת – הנראית הפוכה מתורת איזביצ'א ומדברי הרבי מאפטא גם יחד: ר' אשר פריינד, הצדיק הירושלמי, דיבר רבות על כך שהאדם הוא "מציאות של פגם". החטא כרוך בו, ובמילותיו של ספר התניא – "הנפש הבהמית היא האדם עצמו". חטא הוא לשון החטאה, החמצת המטרה, וכאדם מוגבל וחסר מובטח לי שאחטיא את השלמות בכל מה שאעשה. כך אמר הבעל שם טוב "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" – כי הכוונה לאותו טוב עצמו, שתמיד יהיה בו גם ממד של חטא. הדרך להימלט מכך היא על ידי המודעות לדבר זה עצמו – כשאדם יודע שהוא עצמו חסר ונוטה ליפול, ונשען באמת על ה' שיציל אותו מכך, הקב"ה עוזרו אל מול היצר.

שלוש מדרגות

יש כאן, אם כן, שלוש תפיסות עולם: זו של ר' אשר, הרואה באדם את ה"חטא"; זו של האוהב ישראל, הרואה בו "חטא ישראל"; וזו של בית איז'בצ'א הרואה בו את ה"ישראל" בלבד. מהי הדרך הנכונה מהו אם כן היחס הנכון לעצמי, ולחטא שחטאתי בו?

ניתן היה לחשוב שיש כאן מחלוקת. אך באמת אלו שלוש מדרגות הקיימות בו זמנית בכל יהודי, שכל צדיק הדגיש אחת מהן במיוחד, בהתאם לדרכו:

הרגשת ה"חטא" לבד, ללא הידיעה כי האדם נותר תמיד קשור ודבוק בה' יתברך, היא התפיסה הנוצרית המנתקת את האדם מן הקדושה. לא פלא אפוא, שהיהודי שהיה שבוי בתפיסה הזו המיר את דתו – עד שהתעורר להבין את טעותו בזכות הצדיק. הרגשת "חטא ישראל" לבדה, חסרה את השפלות העמוקה של "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו", ואת האור של "אין עוד מלבדו" שיתגלה במציאות בעת ביאת המשיח (ובאמת לאמיתו נמצא גם כעת). הסדר הנכון הוא של הכנעה הבדלה המתקה: ראשית הרגשת החטא, הכנעה; לאחר מכן הכרה כי "חטא" ואף על פי כן עודנו "ישראל" (וה' אוהב אותו מאד) – וזוהי ההבדלה מן החטא; ולבסוף גובר כל כך צד ה"ישראל" עד שלא נותר דבר מן החטא, כלומר שהחטא – ללשון חסרון – נחסר לגמרי (עצם החסרון נחסר), הוא נבלע ונעלם לעולמים ב'חור השחור' של פומא דתהומא רבא והכל נעשה גילוי אלוקות מופלא. רמז יפהפה לכך: חטא, חטא ישראל, ישראל עולים יחד "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד!