רבי מנחם מענדל מויטבסק נולד בשנת ת"צ בערך, לאביו רבי משה שהיה מתלמידי הבעש"ט. בגיל צעיר ביותר כבר היה לתלמידו של המגיד ממעזריטש, שטיפחו לתורה ולעבודת ה' ואף נסע עמו אל הבעל שם טוב הקדוש. לאחר פטירתו של המגיד חזר לויטבסק והשתקע בהורודוק הסמוכה, וריכז סביבו אלפי חסידים שבתוכם מן הגדולים שבתלמידי המגיד. בחודש אדר תקל"ז עלה רמ"מ לארץ ישראל בראש קבוצת חסידים בת שלוש מאות איש. הם הגיעו לארץ בה' אלול תקל"ז, התיישבו בתחילה בפקיעין ולאחר מכן עברו לצפת. בשל רדיפות ערבים ותורכים בעיר, וכן מאחר שנדחו מהקהילה הקיימת, עברו לעיר טבריה. ביום שני, ר"ח אייר תקמ"ח צווה לאלו שעמדו לידו לצאת מהחדר "כי הנה ה' נצב עלי", וכעבור שעה נפטר בהשאירו את בנו יחידו ר' משה. נקבר בבית העלמין הישן בטבריה בחלקת תלמידי הבעש"ט.

רבי מנחם מענדל מויטבסק, מגדולי תלמידי המגיד, שימש כרב בעיירה הורודוק. כאשר הגיע חג שמחת תורה, והמתפללים המתינו שהרב יבוא לומר את פסוקי "אתה הראת", בושש הרב לבוא.. נגשו המתפללים לאדמו"ר הזקן שנכח בבית הכנסת (למרות שעדיין לא היה רבי, הכירו בגדלותו וצדקותו), והתלוננו בפניו כי רבם לא ממלא את חובותיו לקהילה ואינו בא לבית הכנסת לומר את פסוקי "אתה הראת". ענה להם אדמו"ר הזקן כי מאחר שיש להם טענה כלפיו, עליהם לתבוע אותו לדין תורה – והוא אף הסכים לשמש כדיין בתביעתם.

נכנסו אנשי העיר לרבי מנחם מענדל, ואמרו לו שאם הוא עומד בסירובו למלא את מחויבותו לקהילה. הם תובעים אותו לדין תורה. שאל אותם ר' מענדל "ומי יהיה הדיין ?" אמרו לו: "זלמניו ליטוואק" (כך כונה אדמו"ר הזקן בפי חבריו, משום שהגיע מאיזור ליטא). הסכים ר' מענדל להתדיין בפני אדמו"ר הזקן. הצדדים נעמדו לדין תורה. הדיין, אדמו"ר הזקן, הזמין את התובעים להרצות את טענותיהם. פתחו הגבאים וטענו שעל פי החוזה המוסכם עם הרב, יש לחייב אותו להגיע לבית הכנסת ולומר את פסוקי "אתה הראת". פונה אדמו"ר הזקן לנתבע, ר' מענדל, ושואל אותו, "ומה תשובתכם על התביעה?". ענה ר' מענדל: למדתי את הפסוק "אתה הראת" ומצאתי עליו מאה פירושים, מאה דרגות ב"אתה הראת"… ולא הגעתי בנפשי לכל מאה הפירושים, ואני מרגיש כי אם אומר את הפסוק "אתה הראת" סתם כך, זה לא יהיה אמיתי".

פסק אדמו"ר הזקן לר' מענדל: "הפסדתם בדין. אם תמצי לומר מצד סברא שכלית הגיונית, ואם תמצי לומר מצד מעשה שהיה".

והמשיך אדמו"ר הזקן בסיפור: מעשה בזוג יהודים זקנים שגרו בתחתית ההר וכל אימת שהיו יורדים גשמים ושלגים, ביתם היה נשטף ומתמלא בבוץ, מים ושלג. החיים הרטובים היו קשים מנשוא, עד שבני הזוג הרגישו כי אין ברירה ויש לעשות מעשה, והחליטו להרים את ביתם לראש ההר ולהימנע מהסבל המיותר. כך עשו, ולאט לאט הצליחו להעלות את הבית מטרים ספורים, וכך המשיכו והתקדמו לאט לאט.

פעם, באמצע העבודה, הרים הבעל את ראשו והחל לבכות. שאלה אותו האישה,

מדוע פרצת בבכי? השיב לה הבעל: "אנו עובדים כל כך הרבה זמן וכשהרמתי את ראשי, ראיתי שפסגת ההר רחוקה מאתנו, והתחלתי לבכות". השיבה לו האישה: "אנחנו אכן רחוקים מפסגת ההר, אבל מהבוץ התרוממנו. ותודה לה' על כך”.

כך אמר לו אדמו"ר הזקן: אמנם לא הגעתם לפסגת ההר ולא פעלתם בנפשכם את כל מאה הדרגות ב'אתה הראת', אבל לאחר עבודת התשובה בראש השנה, בעשרת ימי תשובה, ביום כיפור וסוכות – מהבוץ יצאתם, אתם יכולים ללכת להקפות…

(מגדל עוז)

תפילת שופרות של ראש השנה, בתחילת חגי תשרי, מתחילה במילים "אתה נגלית בענן כבודך". ההקפות של שמחת תורה, שהם סיום חגי תשרי, מתחילות "אתה הראת לדעת". שני ה"אתה" הם בסוד "נעוץ סופן בתחילתן": כנודע מהפסוק "בכסה ליום חגנו", ראש השנה הוא תחילת התהליך המגיע לשיאו ביום שמחת תורה. מה מלמד אותנו התהליך הזה, ואיך זה קשור לנקודות המבט של שני הצדיקים?

אתה נגלית, בראש השנה, זהו ביטוי של התגלות עצמית של ה' – כזו שאין בה שום חילוק בין "אני" ל"אחר".  מנקודת המבט הזו, כל המציאות בלועה ממש בבורא וכל הדינים והצמצומים נמתקים בשרשם. זהו מקום נעלה מאוד, אך בכל זאת – הוא מהווה רק הכנה ל"אתה הראת" של שמחת תורה.  זאת משום שה"אתה הראת" מכוון "לדעת" – כלומר, להתגלות ולהתחבר עם האחר שמחוץ לבורא, עם ישראל היודעים אותו ומכירים בו. אמנם זו מציאות נמוכה יותר, אך לשם כך יצר ה' את העולם – ולא הסתפק במצב הראשוני של אור אינסופי וטוב מוחלט.

רבי מנחם מענדל, שכולו מלא השתוקקות לעצמותו יתברך, שייך יותר לבחינת ראש השנה – מדרגת ה"רצוא" העולה אל ה' תמיד. מסופר כי פעם קיבל כלים חדשים, וכשסידר אותם בביתו התבטא "את עצמי וכל אשר לי אני מרים אליך" והכלים התרוממו כולם באוויר… לכן, גם כאשר הוא מתבונן ב"אתה הראת", הוא מוצא בו עליה אין סופית לעצמותו יתברך התובעת התנתקות מקהל החסידים. אך אדמו"ר הזקן מתמסר לעבודת ה"שוב", מתוך הכרה שקיום רצון ה' חשוב אף יותר מדבקות עליונה בו עצמו.

כך נאמר בספר יצירה, כי "אם רץ לבך שוב לאחד". כאשר הלב רץ למדרגת "יחיד", בה אין דבר פרט לה' עצמו, יש לשוב למדרגת "אחד" – שאלופו של עולם (א) הוא אחד עם ז הרקיעים וארץ (ח) ובד' רוחות העולם (ד). ה"אחד" הזה, שהוא רצונו של הבורא מהבריאה, נמצא דווקא במציאות התחתונה וה"נפרדת" כביכול. דווקא כאשר ישנה מודעות היכולה לחוש נפרדות כביכול מה', מתגלה החידוש שב"אחד".

האור של "יחיד", של "אתה נגלית", הוא אור מקיף השוכן "על עם כבודך" מלמעלה. כפי שהבהיר זאת אדמו"ר הזקן, אין לאדם כל יכולת להבין ולהפנים על בוריו את ההתאחדות המוחלטת עם ה', ותמיד ישאר הדבר בבחינת מקיף – דבר שנתונים בו ומושפעים ממנו, אך לא מבינים ומפנימים אותו. לעומת זאת, אדמו"ר הזקן תובע אורות פנימיים – המתיישבים בכלי הנפש ומתחברים למקומו האישי של האדם.

מסופר על חסיד שטען שאינו רוצה לומר חסידות ברבים, מחשש לגאוה. אך הרבי האמצעי, בנו של אדמו"ר הזקן, ענה לו: "א ציבעלע זאלסטו ווערן, און חסידות זאלסטו חזר'ן [שיהיה ממך בצל, אבל חסידות תחזור]". בסיפור שלנו, הרצון להתנתק היה מתוך תשוקה להתעלות, בסיפור השני, החשש הוא מפני 'יניקת החיצונים' והשפעה רעה של המעשה הטוב.  אך אדמו"ר האמצעי פסק כתורת הבעש"ט, ש"סור מרע" נפעל דוקא ע"י "עשה טוב". אמנם, אף שאדמו"ר הזקן עוסק ברבי ואילו אדמו"ר האמצעי תקן חסיד, המסר הוא אותו מסר: יש לעזוב את ההתעלות אל האורות המקיפים, ואת הרצון להיות יותר ממה שהנך כעת. כל עוד יש עבודה לעשות – זהו הדבר שיש להתמקד בו.