סיפורי צדיקים

רבי שלמה הלוי סג”ל נולד בשנת תצ”ח לאביו רבי מאיר. היה תלמיד מובהק למגיד ממעזריטש ורבי אהרון מקרלין, ומראשי החסידות בליטא. נודע כבעל מופת מופלא, אך רגיל היה לומר כי ”המופת הגדול ביותר הוא להכניס לתוך לבו של ישראל שפע קודש, שיהיה ביכולתו להתפלל לה׳ יתברך”. רבי שלמה תבע בחריפות אהבת ה׳ ויראתו בעת למוד התורה, וידידו אדמו”ר הזקן אמר עליו כי ”הוא חי טפח מעל הקרקע”. לאחר פטירת רבי אהרון מקרלין בשנת תקל”ב מילא את מקומו בקרלין, ובי”ז בתמוז תקנ”ב, בהיותו בן ,52 נורה ברגלו על ידי קוזאק בזמן קבלת שבת. לאחר פציעתו סיפר שנגזרה גזירה קשה על מחצית מעם ישראל, אך הוא הסכים להיות כופר נפשם. הצדיק מסר את נפשו ומת על קידוש ה׳ לאחר חמישה ימים, בכ”ב תמוז.

פעם אחת ישב רבי שלמה מקרלין עם חסידיו בבית המדרש, ולפתע ראו כולם אדם רץ במהירות מחוץ לבית המדרש, כאילו יצא מדעתו. מיד ציווה רבי שלמה לתפוס אותו ולהביאו לבית המדרש בעל כרחו. האיש השתולל והתנגד בכל כוחו, אך החסידים החזיקו בו והכניסוהו פנימה.

כשנכנס, הורה רבי שלמה לגזור מיד את שערותיו הארוכות. עשו כן, וכאשר הסתיימה התספורת שבה שפיותו של האיש באחת. הוא פרץ בבכי וצעק: "אוי ואבוי, מה עמדתי לעשות!"

אז התברר כי היה בדרכו אל הכומר המקומי כדי להמיר את דתו רח"ל. רוח שטות אחזה בו, והוא רץ אל השמד. רבי שלמה הבחין בכך מיד, ציווה לעצור אותו ולהסיר את שערותיו, ולאחר מכן חזר האיש לעצמו והבין עד כמה התרחק מדעתו ומזהותו האמיתית.

הסיפור הזה, על כל פרטיו, שייך לספירת ההוד.

בספר יצירה מבואר כי החוש השייך לספירת ההוד הוא חוש ההילוך. לא במקרה פותח הסיפור בריצה. כל מה שקשור להליכה ולתנועה שייך למידת ההוד, וכאן מדובר בריצה למקום הלא נכון, בריחה מן הזהות היהודית עצמה.

חז"ל אומרים שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, ואין ביטוי חריף יותר לרוח שטות מאשר יהודי הרץ אל הכומר כדי להשתמד. יהודי נקרא יהודי על שם שהוא מודה לה', וספירת ההוד היא כוח ההודאה והאמונה הפשוטה. כאשר כוח זה משתבש, מתקיים בו הפסוק "הודי נהפך עלי למשחית". האדם חדל לזהות את האויב כאויב ואת הידיד כידיד, ומתהפכים אצלו כל סדרי החיים.

בדברי הקבלה מבואר שספירת ההוד קשורה גם למערכת החיסון שבגוף. כאשר מערכת החיסון פועלת כראוי, היא יודעת לזהות את הזר כאויב ואת הגוף עצמו כאוהב. אך כאשר היא משתבשת, היא מתחילה לתקוף את עצמה ולהגן על מה שמזיק לה. כך גם כאן: האיש רץ אל מי שמבקש לעקור את נשמתו, ומתייחס אליו כאילו היה מיטיבו.

גם אופן ההצלה שייך כולו לספירת ההוד. רבי שלמה אינו מסתפק בדיבורים אלא משתמש בכל ספירת הגבורה, שההוד הוא ענף שלה, ותופס את האיש בכוח כדי להצילו מעצמו.

אף גזיזת השערות איננה פרט צדדי. אצל הלוויים, שמידתם גבורה, נעשה גילוח השערות ביום בו נכנסו לעבודת המשכן.

כמו שמשתקף בסיפור, השערות מכונות בקבלה "מותרי מוחין" והם רומזות להרהורים (לשון hair באנגלית, כנודע). כאשר גזר רבי שלמה את שערותיו של האיש, הוא הסיר ממנו את אותם הרהורים זרים שאחזו בו, ומיד לאחר מכן שבה אליו דעתו והוא חזר להיות מי שהיה באמת.

ונספר סיפור נוסף של "זריקת חיסון" אמונית, שגם בו מתבטא באופן מיוחד חוש ההילוך של רבי שלמה מקרלין.

כאשר החל אדמו"ר הזקן להפיץ את תורת חסידות חב"ד, נמשכו אליו אנשים מסוגים שונים. היו שבאו מתוך רצון אמיתי להשתנות ולעבוד את ה', והיו שבאו מפני שנהנו מן העומק השכלי שבתורת החסידות, אך לא ביקשו לשנות את חייהם בפועל.

איש עסקים בשם שלמה פייגין היה מן הסוג השני. הוא היה בעל כשרון ושכל חריף, ונהנה מן האתגר האינטלקטואלי שבתורתו של אדמו"ר הזקן, אך לא היה מוכן לחיות באמת את חיי החסידות.

פעם אחת נזקק לנסוע ללייפציג לצורך עסקיו. לפני נסיעתו קרא לו אדמו"ר הזקן וביקש ממנו, שכאשר יעבור דרך קרלין, ייכנס אל רבי שלמה וימסור לו דרישת שלום. שלמה הסכים.

כאשר הגיע לקרלין נכנס לחדר ההמתנה הסמוך לחדרו של רבי שלמה. בעודו ממתין, שמע את רבי שלמה מהלך בחדרו הלוך ושוב. לפתע נפתחה הדלת, רבי שלמה יצא אל חדר ההמתנה, החל להתהלך בו וקרא בקול:

"אברך, אברך, ומה תאמר אם אכן יש אלוקים בעולם?"

לאחר מכן שב לחדרו.

חלפו דקות אחדות, ושוב נפתחה הדלת. רבי שלמה יצא, התהלך בחדר וחזר על אותן מילים ממש:

"אברך, אברך, ומה תאמר אם אכן יש אלוקים בעולם?"

כאשר הדבר חזר בפעם השלישית, הבין שלמה פייגין שלשם כך שלחו אדמו"ר הזקן לקרלין, והמשיך בדרכו.

לימים אכן התרחק שלמה מן התורה ומן האמונה. כשרונותיו הגדולים הביאו אותו למעמד גבוה בממשלת הצאר, והוא נעשה אחד האחראים על תכנון הדרכים במדינה.

כאשר ביקשה הממשלה לסלול כביש שיעבור במקום קברו של אדמו"ר הזקן בהאדיטש, גילו החסידים כי דווקא שלמה פייגין הוא האיש הממונה על תוואי הכביש. הם פנו אליו בבקשה לשנות את התכנית.

שלמה הסכים מיד, אך ביקש תחילה לשבת מעט עם רבי משה ווילנקר, חברו הוותיק מימי החסידות, ולהתוועד יחד כבעבר.

במהלך השיחה הודה בפניו:

"אני אדם עשיר ומצליח, אך אינני נהנה מכל מה שיש לי. משפט אחד מלווה אותי כל חיי ואינו נותן לי מנוח: 'אברך, אברך, ומה תאמר אם אכן יש אלוקים בעולם?'".

(התוועדות כ"ד תמוז ס"ז. הסיפור השני – שיחת השבוע)