הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ

שָׁלוֹם יְלָדִים!

“אַבָּא, מָה זוֹ בְּעֶצֶם הָרֵפוֹרְמָה?…”

בֶּטַח גַּם אַתֶּם שְׁמַעְתֶּם אֶת הַמְּבֻגָּרִים מִכָּל כִּוּוּן מְדַבְּרִים ‘בְּעַד הָרֵפוֹרְמָה’ וְ’נֶגֶד הָרֵפוֹרְמָה’. הָאֱמֶת הִיא שֶׁבְּשַׁבַּת פָּרָשַׁת שׁוֹפְטִים הֲכִי טוֹב שֶׁנְּדַבֵּר עַל הָרֵפוֹרְמָה שֶׁאָנוּ בַּעֲדָהּ (וּלְמִי שֶׁעוֹד לֹא הֵבִין רֵפוֹרְמָה פֵּרוּשָׁהּ שִׁנּוּי) אֲבָל עַל הָרֵפוֹרְמָה הָאֲמִתִּית!

בְּכָל יוֹם אָנוּ מַזְכִּירִים בַּתְּפִלָּה וּמְבַקְּשִׁים “הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה” וְלֹא מִזְּמַן שָׁמַעְנוּ בַּהַפְטָרָה אֶת הַבְטָחָתוֹ הַבְּרוּרָה שֶׁל הַנָּבִיא יְשַׁעְיָהוּ “צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה”. אָז אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים: הַשִּׁנּוּי הָאֲמִתִּי אֵלָיו אָנוּ מְיַחֲלִים הוּא שֶׁמַּעֲרֶכֶת הַמִּשְׁפָּט תָּקוּם וְתַעֲמֹד עַל יְסוֹד הַתּוֹרָה!

אָסוּר לְהִתָּפֵס

הָיָה זֶה בַּחֲזֹר מֵהַנֹּפֶשׁ בַּצָּפוֹן. הָרֶכֶב שֶׁלָּנוּ הָיָה מָלֵא עַד אֶפֶס מָקוֹם. “רָזִי, אַתָּה נוֹסֵעַ עִם דּוֹד חַיִּים”, הוֹרָה לִי אַבָּא. “יֵשׁ!”. יָצָאנוּ לַדֶּרֶךְ. חֲצִי שָׁעָה וַאֲנִי כְּבַר מְזַהֶה – צֹמֶת עַמִּיעַד. מִכָּאן מַמְשִׁיכִים יָשָׁר וּמַדְרִימִים לְכִוּוּן כְּבִישׁ 6. אֲבָל לֹא, דּוֹד חַיִּים לֹא מַמְשִׁיךְ יָשָׁר, אֶלָּא פּוֹנֶה שְׂמֹאלָה. “דֶּרֶךְ כְּבִישׁ הַבִּקְעָה?”, הִתְפַּלֵּאתִי. “לָמָּה, דּוֹד חַיִּים? הַוֵויְז מַרְאֶה לְךָ שֶׁמִּשָּׁם יוֹתֵר קָצָר?”. תָּמִיד מְסַקְרֵן אוֹתִי הַאִם הַדֶּרֶךְ הָאֲרֻכָּה הִיא אָכֵן יוֹתֵר אֲרֻכָּה אוֹ שֶׁבִּגְלַל הַפְּקָקִים שֶׁל כְּבִישׁ הַחוֹף הוֹפֵךְ הַמַּסְלוּל הָאָרֹךְ לִהְיוֹת “דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה שֶׁהִיא קְצָרָה”. “לֹא”, עוֹנֶה לִי דּוֹד חַיִּים, “פָּשׁוּט שָׁם אֵין מַצְלֵמוֹת… מִיָּד תִּרְאֶה שֶׁהַוֵויְז יִתְעַדְכֵּן בְּהֶתְאֵם לַמְּהִירוּת שֶׁלָּנוּ…”. “אַתָּה רְצִינִי?!”, אֲנִי מַקְשֶׁה, “אַתָּה מִתְכַּוֵּן לִנְסֹעַ מֵעַל לַמְּהִירוּת הַמֻּתֶּרֶת? זֶה מְסֻכָּן!”. כְּבִישׁ הַבִּקְעָה, אַתֶּם וַדַּאי מַכִּירִים, מְפֻתָּל מְאוֹד וּנְהִיגָה בִּמְהִירוּת מֻפְרֶזֶת עֲלוּלָה לְהִסְתַּיֵּם בְּאָסוֹן. כְּבָר קָרוּ מִקְרִים. “אַל דְּאָגָה יַקִּירִי”, מַרְגִּיעַ אוֹתִי הַדּוֹד, “אַתָּה מַכִּיר אוֹתִי, יֵשׁ לִי קְצָת שְׁלִיטָה בָּרֶכֶב”.

קָשֶׁה לוֹמַר שֶׁדְּבָרָיו הִרְגִּיעוּ אוֹתִי, אֲבָל לֹא רַק הַסַּכָּנָה הָיְתָה זוֹ שֶׁהִטְרִידָה אוֹתִי. סַךְ הַכֹּל גַּם אֲנִי מַכִּיר אֶת דּוֹד חַיִּים כְּאָדָם שָׁקוּל וְאַחְרָאִי, לַמְרוֹת גִּילוֹ הַצָּעִיר, וְלֹא יָדוּעַ לִי עַל תְּאוּנוֹת בָּהֶן הָיָה מְעֹרָב. מָה שֶׁהֵצִיק לִי הוּא הַנִּמּוּק אוֹתוֹ הוּא הִשְׁמִיעַ בְּאָזְנַי – הַקְּלִּילוּת בָּהּ הוּא מוּכָן לַעֲבֹר עַל הַכְּלָלִים רַק בִּגְלַל שֶׁאֵין מַצְלֵמוֹת שֶׁעֲלוּלוֹת לְהַסְגִּיר אֶת צוּרַת הַנְּהִיגָה שֶׁלּוֹ.

בָּרוּךְ ה’ הַנְּהִיגָה עָבְרָה בְּשָׁלוֹם וּבְשָׁעָה מְאֻחֶרֶת הִגַּעְנוּ הַבַּיְתָה, אֲבָל בֶּאֱמֶת בְּדֶרֶךְ קְצָרָה, כִּי אַבָּא וּשְׁאָר הַמִּשְׁפָּחָה הִגִּיעוּ רַק כַּעֲבֹר חֲצִי שָׁעָה. “מָה הַסּוֹד?”, תָּמַהּ אַבָּא, “הָיְתָה לָכֶם קְפִיצַת הַדֶּרֶךְ?”. “לֹא בְּדִיּוּק”, עָנִיתִי, “הָיָה לָנוּ דִּלּוּג מַצְלֵמוֹת…”. הַפָּנִים שֶׁל אַבָּא הִרְצִינוּ וַאֲנִי הֵבַנְתִּי בְּדִיּוּק מָה הוּא מִתְאַפֵּק מִלּוֹמַר, אָז הֶחְלַטְתִּי לִהְיוֹת הַפּוֹתֵחַ בַּדְּבָרִים: “אַבָּא, מֻתָּר לִנְסֹעַ מֵעֵבֶר לַמְּהִירוּת הַמֻּתֶּרֶת?”.

“תִּרְאֶה, רָזִי”, עָנָה אַבָּא לְאַחַר שֶׁהִרְהֵר קַלּוֹת, “אֲנִי לֹא חוֹשֵׁב שֶׁזֶּה מַעֲשֶׂה חָכָם בִּכְלָל. חַיֵּי אָדָם אֵינָם מִשְׂחַק יְלָדִים וְגַם לֹא שֶׁל מְבֻגָּרִים, אֲבָל הַשְּׁאֵלָה שֶׁלְּךָ מַעֲלָה אֶצְלִי חֲלֻקָּה מְעַנְיֶנֶת”. “חֲלֻקָּה?! מְחַלְּקִים עַכְשָׁו מַשֶּׁהוּ?”. אַבָּא מִתְיַשֵּׁב עַל הַכֻּרְסָה וְזֶה הָאוֹת לִתְחִלָּתוֹ שֶׁל הֶסְבֵּר אָרֹךְ, כָּךְ שֶׁתָּפַסְתִּי אֶת מְקוֹמִי בַּתְּנוּחָה הַמַּתְאִימָה.

אָסוּר בֶּאֱמֶת

וְכָךְ הָיוּ דְּבָרָיו: כֻּלָּנוּ שׁוֹמְרִים שַׁבָּת. לְפָחוֹת מִשְׁתַּדְּלִים עַד כַּמָּה שֶׁהַדָּבָר תָּלוּי בָּנוּ. חָשׁוּב מְאוֹד לְהַתְמִיד בְּלִמּוּד הִלְכוֹת שַׁבָּת, כִּי מִי שֶׁלֹּא לוֹמֵד וַדַּאי עָלוּל לְהִכָּשֵׁל מֵחֹסֶר יְדִיעָה, אֲבָל מָה שֶׁאָנוּ יוֹדְעִים אָנוּ נִזְהָרִים בּוֹ.  מַדּוּעַ? כִּי כָּךְ ה’ צִוָּה אוֹתָנוּ. נָכוֹן, מֻבְטָח שָׂכָר לְמִי שֶׁשּׁוֹמֵר שַׁבָּת וְאַף צָפוּי עֹנֶשׁ לְמִי שֶׁמְּחַלֵּל אוֹתָהּ אֲבָל לֹא אֵלּוּ הַסִּבּוֹת לִשְׁמִירַת הַשַּׁבָּת. אֵלּוּ תַּמְרִיצִים שֶׁעוֹזְרִים לָנוּ שֶׁלֹּא לְהִתְרַשֵּׁל, אֲבָל לֹא הֵם הַסִּבָּה. הַסִּבָּה הָאַחַת וְהַיְּחִידָה הִיא שֶׁכָּךְ ה’, שֶׁבָּרָא אוֹתָנוּ וְאֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, קָבַע עֲבוּרֵנוּ. בָּרֶגַע שֶׁהוּא אָמַר שֶׁאָסוּר – הַדָּבָר אָסוּר וְזֶהוּ.

הַאִם בַּחֻקִּים שֶׁקָּבְעוּ בְּנֵי אָדָם, בָּשָׂר וָדָם, הַדָּבָר דּוֹמֶה? כֵּן, אֲבָל לֹא מַמָּשׁ בְּדִיּוּק. אָכֵן, אָסוּר לַעֲבֹר עַל הַחֹק וַאֲפִלּוּ קְבוּעִים בַּחֹק עֳנָשִׁים לְכָל עֲבֵרָה וַעֲבֵרָה. אֲבָל הַאִם בְּנֵי הָאָדָם מְיַחֲסִים לַחֹק קְדֻשָּׁה? הַאִם נָכוֹן לוֹמַר שֶׁאָסוּר בְּאִסּוּר נוֹרָא לַעֲבֹר עַל הַחֹק? אֲנִי מַנִּיחַ שֶׁאִם הָיִיתִי שׁוֹאֵל אֶת דּוֹד חַיִּים אֶת הַשְּׁאֵלָה הַזּוֹ אֵי-שָׁם בִּכְבִישׁ הַבִּקְעָה הוּא הָיָה עוֹנֶה לִי: “אָסוּר? כֵּן, אָסוּר לְהִתָּפֵס…”.

חֹק שֶׁנּוֹצַר וְחֹק שֶׁיּוֹצֵר

נְנַסֵּחַ אֶת הַדְּבָרִים כָּךְ: רֹב הָאֲנָשִׁים חוֹשְׁבִים שֶׁחַיָּבִים שֶׁיִּהְיוּ חֻקִּים. בָּרוּר, אִם כָּל אֶחָד יַעֲשֶׂה כָּל מָה שֶׁעוֹלֶה עַל דַּעְתּוֹ וְיִתְנַהֵג אַךְ וְרַק לְפִי מַצַּב רוּחוֹ בְּאוֹתוֹ רֶגַע – הַבָּלָגָן יַחְגֹּג. דַּמְיְנוּ לְעַצְמְכֶם עֲשָׂרָה כְּלֵי רֶכֶב שֶׁנִּכְנָסִים בְּבַת אַחַת וּמִכִּוּוּנִים שׁוֹנִים לְצֹמֶת מִבְּלִי לְהִתְחַשֵּׁב בָּרַמְזוֹר הָאָדֹם שֶׁדּוֹלֵק. כַּמּוּבָן, אַף אֶחָד מֵהֶם לֹא יַצְלִיחַ לַעֲבֹר אֶת הַצֹּמֶת. הַנַּהָג הַפָּזִיז יִמְצָא אֶת עַצְמוֹ בִּפְקָק הַגּוֹרֵם לוֹ לְהַגִּיעַ מְאֻחָר פִּי כַּמָּה מִמָּה שֶׁחָשַׁב לְקַצֵּר. אֵיךְ אוֹמְרִים חֲזַ”ל? “אִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ שֶׁל מַלְכוּת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ”.

אָז בָּרוּר שֶׁצָּרִיךְ חֹק, וְשֶׁהַתַּפְקִיד שֶׁלּוֹ הוּא לַעֲשׂוֹת סֵדֶר בַּמְּדִינָה. שְׁמִירָה עַל הַסְּדָרִים גּוֹרֶמֶת לִי לִהְיוֹת אִישׁ מִתְחַשֵּׁב יוֹתֵר, וְהִתְחַשְּׁבוּת בְּזוּלַת הִיא וַדַּאי דָּבָר נָכוֹן וְטוֹב. אֲבָל שִׂימוּ לֵב – הַאִם אֲנִי בֶּאֱמֶת מִתְחַשֵּׁב בַּחֲבֵר? אוּלַי אֲנִי בְּעֶצֶם מִתְחַשֵּׁב בּוֹ רַק מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב עַל עַצְמִי? הֲרֵי אִם לֹא אֶתְחַשֵּׁב בּוֹ – גַּם הוּא לֹא יִתְחַשֵּׁב בִּי!

חֻקֵּי הַתּוֹרָה שׁוֹנִים בְּתַכְלִית! לֹא יְצוּר בָּשָׂר וָדָם יָצַר אוֹתָם, וְלָכֵן כַּאֲשֶׁר הֵם אֲסוּרִים – הֵם אֲסוּרִים בְּתַכְלִית, לְגַמְרֵי! גַּם אִם לְעוֹלָם לֹא אֶתָּפֵס עַל כָּךְ… הַשְּׁמִירָה וְהַהִדּוּר בַּמִּצְווֹת מְחַבְּרִים אוֹתִי אֶל מִי שֶׁיָּצַר וְנָתַן לָנוּ אוֹתָם וְהוֹפֶכֶת אוֹתִי לְקָדוֹשׁ. לְדֻגְמָה: ה’ יִתְבָּרַךְ לֹא מִסְתַּפֵּק רַק שֶׁאֵדַע אֵיךְ לְהִסְתַּדֵּר עִם הֶחָבֵר אֶלָּא שֶׁאֹהַב אוֹתוֹ וְשֶׁמַּמָּשׁ יִהְיֶה אִכְפַּת לִי מִמֶּנּוּ – הוּא יְהוּדִי, יֵשׁ בּוֹ “חֵלֶק אֱלּוֹ-הַ מִמַּעַל”.

חֻקֵּי הָאָדָם נוֹעֲדוּ לִיצֹר בָּעוֹלָם סֵדֶר, אֲבָל חֻקֵּי הַתּוֹרָה בָּאִים לַעֲשׂוֹת צֶדֶק! חֻקֵּי הָאָדָם בָּאִים לַעֲשׂוֹת אֶת הָעוֹלָם נֹחַ עֲבוּרֵנוּ, אֲבָל חֻקֵּי ה’ נוֹעֲדוּ לְהַעֲבִיר אוֹתָנוּ לְמָקוֹם אַחֵר – לִגְאֹל אוֹתָנוּ וְאֶת הָעוֹלָם וּלְגַלּוֹת בּוֹ אֶת מִי שֶׁנָּתַן אוֹתָם!

שֶׁנִּזְכֶּה לָרֵפוֹרְמָה הָאֲמִתִּית עִם מִשְׁפְּטֵי ה’ הַטּוֹבִים!

שַׁבַּת שָׁלוֹם וּמְבֹרָךְ!

רָזִי