עליך לשמוח ולהודות (שמחה והודיה הולכות יחד) בכל פעם שאתה כן מבין משהו.

הבנה וריכוז וכו׳ הם מתנה מה׳ – ויש לחשוב ולהבין שמצד עצמי לא מגיע לי כלום.

זה לא עניין של כשרון – שאני לא מוכשר ומישהו אחר כן – אלא מתנה. כמובן שצריך להתאמץ, אבל בסופו של דבר ההבנה והריכוז הם מתנה.

הכלל הגדול הוא שאם אדם שמח ומודה על מתנה קטנה – אחר כך נותנים לו מתנה יותר גדולה.

אם ה’ חנן אותך בכשרונות בתחום החינוך והפצת המעינות, אזי כדאי לחפש דבר המתאים לך בתחומים אלו.

ברכה להצלחה בכל.

ראשית, צריך להקדים ולומר שהכלל “המעשה הוא העיקר” חל לכל לראש על מה שמחויב על פי הלכה – שם ודאי אין מקום לשיקולים כמו גאוה שעלולה להגרם מקיום החובה וכו’. על האדם לקיים את מה שמוטל עליו על פי דין ואחר כך להתמודד עם מדת הגאוה כפי שמנחה החסידות.

בנוסף, גם כאשר מדובר במשהו שאין עליו חיוב גמור, אך הפעולה היא לטובת הזולת – כגון נתינת צדקה, הפצת חסידות וכו’ – חל הכלל “המעשה הוא העיקר”. כך ענה אדמו”ר האמצעי לאברך שהתלונן שחזרת דברי חסידות ברבים גורמת לו גאוה – ‘תהיה בצל, אבל חסידות תחזור’. גם כששאל יהודי מכניס אורחים את אדמו”ר הזקן האם להמשיך במעשיו אף שאינם לשם שמים והם ממלאים אותו גאוה הוא השיב לו ‘אבל העני שבע’ – השיקול של טובת הזולת קודם לשיקולי תיקון הנפש שלי.

לעומת זאת, הסיפור שהבאת ממחיש שכדי להתמודד עם גאוה מוותרים לעתים על הידור מצוה (ולא חיוב) שנוגע לי אישית (ולא לטובת הזולת). כיוצא בכך מסופר גם בחב”ד אודות רבי אייזיק מהומיל, המשכיל הגדול, שלא היה אוכל ימים שלמים – אך לפני סיום היום טעם משהו כדי שלא יחשב לו שצם ולא יתמלא מכך גאוה. בענינים כגון דא צריך כל אחד לבחון בעצמו היטב-היטב, בהעמקה רבה, מה נכון לו לנהוג. הרבי הרש”ב מלמד בסוף קונטרס העבודה שלא כל הידור שייך לכל אחד. לגבי הידורים כאלה, שנוגעים רק לי ולא למישהו אחר, מומלץ מאד ללמוד את דבריו שם (שגם למדנו אותם בעבר בשיעור ט”ו סיון תשס”ט – ובעזרת ה’ אנו מקווים ששיעורי קונטרס העבודה גם יראו אור בספר במהלך השנה הקרובה).

בהצלחה!

מוטב להתאפק מלמתוח לאנשים את העצבים בהתוועדויות, לשתוק ולחייך ולומר איזה דבר תורה (הכנעה הבדלה המתקה) ולבוא לבית הכנסת לכל התפלה (או לפחות לקריאת התורה ומוסף כו’), מאשר לפרוש מן הצבור.

דעת הרבי היא שאין להקדים את התספורת לפני שימלאו לילד שלֹש שנים, לכן צריך להתחיל בלילה כדי שיהיה ביום הולדת ממש. נוהגים שמי שמתחיל בתספורת הוא הסבא, האבא או רב מקורב למשפחה ואח”כ כולם יכולים לגזור.

מזל טוב! מזל טוב!

כמו שכותבים לפעמים את השם יהודה כיהודא, כמו”כ אפשר לכתוב ולבטא לפעמים הודיה גם כאודיה, מבלי שייקרא שינוי שם, הכל לפי רצון הבת בעצמה. אין בזה בעיה, וגם אין בזה פתרון בעיה כל שהיא – הכל תלוי בחינוך טוב ועבודת נפש פנימית.

השקר מקרר את האש-קדש [ש–קר] של אהבת השי”ת. צריך להתבונן בכך שאם אני מאמין בה’ ואוהב את ה’ אזי השקר מנתק אותי ח”ו מה’ אמת ומקרר את כל חיות פנימית והתלהבות שיש לי בעבודת ה’ ועל כן צריך להזהר מאד מאד לקיים את הכלל-גדול בתורה: “מדבר שקר תרחק” (כדי שהשקר לא ירחיק אותך מהקשר עם ה’).

כבר בדורו קבע האר”י ז”ל, גדול המקובלים, ש’מצוה לגלות זאת החכמה’ – חכמת הקבלה. ושרש הדברים הוא בהבטחה לרשב”י ע”ה כי בכחו של ספר הזוהר להוציא את עם ישראל מהגלות, “בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר… יפקון ביה מן גלותא ברחמים”. בדורות מסוימים היו מחכמי ישראל שהגבילו את הלימוד לגיל 40 ומעלה, וגם זה בתנאים מסויימים. מהות ההגבלה היא שגיל 40 הוא גיל של יישוב הדעת, ‘בן ארבעים לבינה’, זהו גיל בו מגיעים לאיזון וליכולת להתמודד בשלווה עם תהפוכות החיים, לכן סברו אותם גדולי ישראל שזהו הגיל בו ראוי ללמוד פנימיות התורה.

מאידך, דווקא אצל גדולי המקובלים ראינו שלא סברו כך שהרי האר”י ז”ל הרמח”ל ורבי נחמן מברסלב שעסקו רבות בתורת הסוד, נפטרו בדמי ימיהם עוד קודם לגיל 40. השוני נעוץ בשינויי הדורות, גדולי הצדיקים ראו שדווקא בדורות האחרונים, אי אפשר להגיע לאיזון ולשלוות הנפש ללא העיסוק הנכון בפנימיות התורה, בקבלה וחסידות.

יוצא ש’קלקלתנו היא תקנתנו’, ודווקא נמיכות רוחנו ופחיתותינו הם אלה שמחייבים אותנו ללמוד פנימיות התורה. וכמשל הידוע של אדמו”ר הזקן – בעל התניא, על המלך שבנו היה חולה אנוש. הרופאים אמרו למלך שרק תרופה אחת אולי יכולה להציל את חיי בנו – על המלך להוציא את האבן היקרה ביותר מכתרו, לטחון אותה לערב במים ולהשקות אותה לבנו. עקב המחלה הקשה, פיו של הבן היה חתום כמעט לגמרי. המלך הבין שאולי יצליח להכניס רק כמה טיפות בודדות לפיו של בנו. כל היתר ישפך על הרצפה. למרות זאת, המלך הוציא את האבן מכתרו בשמחה כדי להציל את בנו. הנמשל, כמובן, הוא שהאבן היקרה ביותר של המלך, הקבלה והחסידות, נחוצה היום לרפא את דורנו – בניו היקרים של הקב”ה.

כמובן שלמטבע זו שני צדדים ויש סכנה בעיסוק במושגים קדושים ומופשטים בכלי שכלנו הגסים, ולכן הבעל שם טוב הזהיר מאוד מלימוד קבלה ללא ה’משקפיים’ של תורת החסידות שמתרגמת את מושגי הקבלה המופשטים לעולמו הנפשי והפנימי של האדם. בלי תרגום זה, הרי שהתוצאה המתקבלת הינה ההפך, הגשמת המושגים האלוקיים וירידתם למציאותו הגסה של האדם.

ישנם עוד שני עקרונות חשובים בלימוד נכון של פנימיות התורה. האחד הוא הקפדה מוחלטת על קיום כל המצוות מבלי לוותר על קוצו של יוד. נדרשת מחויבות לכל דקדוקי ההלכה, עוד לפני ההבנה הפנימית. נעשה ונשמע. העיקרון השני הוא קבלה ממורה מוסמך. מקובל אמיתי הינו אדם קדוש אשר בביקושו אחר קרבת ה’ הוא התפתח ברוחניות והוענקו לו מלמעלה חושים רוחניים מחודדים. בנוסף, על אף שהגיון הקבלה והחסידות הינו על-שכלי, אך אפילו העל שכלי בא אחרי השכלי, כלומר, אחרי ההגיון שאדם קונה מתוך החלק הנגלה של התורה. כשחסרות לאדם הידיעות בחלק הגלוי של התורה, אין הוא מסוגל בשום פנים ואופן להבין בעצמו או ללמד לאחרים את הצדדים הנסתרים שבתורה. אם יעשה כן, התוצאה תהיה, במודע או שלא במודע, לימוד תורה מסולפת.

כמובן, ישנה חשיבות רבה לדאגה ליהודי בגשמיות, ומורנו הבעל שם טוב אף הדריך כי כדי להיטיב ליהודי ברוחניות יש להקדים לכך הטבה בגשמיות. עם זאת, חז”ל אמרו כי “אין עני אלא בדעת”, ולכן כל פעולה להרבות את דעת התורה בדור עני זה היא צדקה גדולה ועיקרית (ובפרט כאשר מתקרבים לימים בהם נאמר “הנה ימים באים… והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמֹע את דברי הוי'”).

יתר על כן, בימינו רואים כי הדאגה לדעת של עם ישראל אינה פועלת רק על הרוחניות שלו, אלא כרוכה באופן הדוק גם עם ההטבה לה הוא זקוק באופן גשמי. רוב גדול של הסכנות המאיימות היום על היהודים בארץ ישראל, וגם לא מעט מהקשיים הכלכליים והחברתיים, נובעים מהנהגה משובשת. רואים בחוש כי ללא דעת תורה ישנה סכנה לגוף היהודי, והפצת תורה ושינוי ציבורי הם דאגה וצדקה אמתית לעם ישראל, בגוף ובנפש.

אך גם ברובד המידי, יש לדעת כי כל צדקה למוסד תורני, או לפעילות ברוכה אחרת של השפעה על עם ישראל, מפרנסת עניים גם באופן הפשוט ביותר. לאנשי הצוות, המקדישים את עצמם ללימוד התורה ולהפצתה ולעיסוק בצרכי ציבור באמונה, אין פרנסה אחרת. ממילא, התרומה למטרות כאלה מפרנסת את אנשי הצוות העניים ונחשבת כצדקה לכל דבר וענין.

עלה והצלח, “ובחנוני נא בזאת… אם לא אפתח לכם את ארֻבות השמים והריקֹתי לכם ברכה עד בלי די”.

כמובן שהמחנך, כמו כל אחד, צריך לקיים את דברי חז”ל במסכת אבות (ו, א) “והוה צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו”. הצניעות, במובן של הסתפקות במועט, מביאה את האדם לארך רוח מתוך ההכרה שמה שה’ נתן לי הוא הרבה ויש לי את כל מה שצריך, וממילא הוא לא בא לידי כעס, הקפדה או עלבון.

לגבי כעס של מחנך, כותב אדמו”ר הזקן בתניא (אגרת הקודש כ”ה): “בענין הכעס שהוא כעובד עבודה זרה, והיינו במילי דעלמא. כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ולכן במילי דשמיא – לאפרושי מאיסורא, לא שייך האי טעמא דאמרן. וכמ”ש ‘ויקצוף משה’ והיינו משום כי ה’ הקרה לפניו מצוה זו לאפרושי מאיסורא כדי לזכותו”. ממשה רבנו אנו למדים כי המחנך, שתפקידו הוא ליישר את דרכו של התלמיד ו’לאפרושי מאיסורא’, צריך לכעוס על התלמיד במקום בו התלמיד נוהג שלא כהוגן. הרמב”ם מסביר שאין לו למחנך לכעוס באמת, אלא רק להראות פנים כועסות לצורך המשימה החינוכית, אמנם מדברי אדמו”ר הזקן משמע שעל המחנך באמת לכעוס במידת מה וכעס זה אינו כלול במאמר חז”ל “כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה”.

מכל מקום אנחנו למדים שהביטוי “מוחל על עלבונו” לא מדבר במצב שיש עליך מצוה של ‘לאפרושי מאיסורא’, שהוא תפקידו של המחנך. אמנם, המחנך צריך לדעת איך לבצע את המשימה באופן נכון. הרבי הריי”ץ בקונטרס ‘כללי חינוך והדרכה’ שולל פתרון בדרך של צעקה על התלמיד, קל וחומר שהוא שולל הכאה של הילד. הוא מסביר שאף על פי שלעיתים יושג פתרון לטווח הקצר בהחזרת הסדר על כנו, לטווח הארוך יכולה הצעקה לפעול כבומרנג ולהשיג את ההיפך מהמכוון. אם התלמיד מגיע למצב בו הוא קצת ‘יצא מדעתו’, יש מקום להוציאו מהכיתה לזמן מוגבל עד שתתיישב דעתו. עם זאת, אין לשלוח אותו הביתה כעונש על התנהגותו.

בכל אופן, מכיוון שמדובר בהפעלת דין, צריך תמיד שהדין יהיה ממותק. מבין שלשת האבות, מדת הגבורה שייכת דווקא ליצחק, ששמו מלשון צחוק. בחסידות למדים הרבה דברים מהקשר בין “פחד יצחק” לצחוק, ולעניין חינוך יש ללמוד כי הפעלת מדת הדין צריכה להיות מלווה בהרבה צחוק.

לצחוק יש כמה תפקידים: ראשית כל, צריך לדעת איך לחייך אל הילד המפריע – לפעמים מה שחסר לו הוא החיוך והחום שהוא מקרין. שנית, יש בצחוק ממד של “פגע בו כיוצא בו” – תוך רגישות לכך שהילד לא יפגע, המחנך צריך לעשות מהמצב קצת ‘ליצנות’, להפוך את הסיטואציה למצחיקה, שגם ה’דינים’ שהגיעו מצד הילד יתפוגגו וילכו לאיבוד. התוצאה היא כאמור, שמסיטואציה מלאת דין, הן מצד התלמיד והן מצד הגערה ההכרחית של המחנך, ניתן לתקן ולהשיב את האוירה הטובה למקומה. בסופו של דבר, הרצון, הן של המורים והן של התלמידים, הוא שכולם יהיו שמחים. כדי להגיע לשמחה צריך גם לשמור על הכללים, אך הכל תוך איזון בין שימוש בדין לצחוק. כמובן, זו לא הדרכה קלה, והכי חשוב להתפלל לה’ שנגיע לנוסחא המדוייקת, כמו שהתפלל דוד המלך “ויהי נעם ה’ אלקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו”. ה’ הוא המשלים את המעשה שלנו כפי הכוונה הרצויה

כמובן שהמחנך, כמו כל אחד, צריך לקיים את דברי חז”ל במסכת אבות (ו, א) “והוה צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו”. הצניעות, במובן של הסתפקות במועט, מביאה את האדם לארך רוח מתוך ההכרה שמה שה’ נתן לי הוא הרבה ויש לי את כל מה שצריך, וממילא הוא לא בא לידי כעס, הקפדה או עלבון.

לגבי כעס של מחנך, כותב אדמו”ר הזקן בתניא (אגרת הקודש כ”ה): “בענין הכעס שהוא כעובד עבודה זרה, והיינו במילי דעלמא. כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ולכן במילי דשמיא – לאפרושי מאיסורא, לא שייך האי טעמא דאמרן. וכמ”ש ‘ויקצוף משה’ והיינו משום כי ה’ הקרה לפניו מצוה זו לאפרושי מאיסורא כדי לזכותו”. ממשה רבנו אנו למדים כי המחנך, שתפקידו הוא ליישר את דרכו של התלמיד ו’לאפרושי מאיסורא’, צריך לכעוס על התלמיד במקום בו התלמיד נוהג שלא כהוגן. הרמב”ם מסביר שאין לו למחנך לכעוס באמת, אלא רק להראות פנים כועסות לצורך המשימה החינוכית, אמנם מדברי אדמו”ר הזקן משמע שעל המחנך באמת לכעוס במידת מה וכעס זה אינו כלול במאמר חז”ל “כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה”.

מכל מקום אנחנו למדים שהביטוי “מוחל על עלבונו” לא מדבר במצב שיש עליך מצוה של ‘לאפרושי מאיסורא’, שהוא תפקידו של המחנך. אמנם, המחנך צריך לדעת איך לבצע את המשימה באופן נכון. הרבי הריי”ץ בקונטרס ‘כללי חינוך והדרכה’ שולל פתרון בדרך של צעקה על התלמיד, קל וחומר שהוא שולל הכאה של הילד. הוא מסביר שאף על פי שלעיתים יושג פתרון לטווח הקצר בהחזרת הסדר על כנו, לטווח הארוך יכולה הצעקה לפעול כבומרנג ולהשיג את ההיפך מהמכוון. אם התלמיד מגיע למצב בו הוא קצת ‘יצא מדעתו’, יש מקום להוציאו מהכיתה לזמן מוגבל עד שתתיישב דעתו. עם זאת, אין לשלוח אותו הביתה כעונש על התנהגותו.

בכל אופן, מכיוון שמדובר בהפעלת דין, צריך תמיד שהדין יהיה ממותק. מבין שלשת האבות, מדת הגבורה שייכת דווקא ליצחק, ששמו מלשון צחוק. בחסידות למדים הרבה דברים מהקשר בין “פחד יצחק” לצחוק, ולעניין חינוך יש ללמוד כי הפעלת מדת הדין צריכה להיות מלווה בהרבה צחוק.

לצחוק יש כמה תפקידים: ראשית כל, צריך לדעת איך לחייך אל הילד המפריע – לפעמים מה שחסר לו הוא החיוך והחום שהוא מקרין. שנית, יש בצחוק ממד של “פגע בו כיוצא בו” – תוך רגישות לכך שהילד לא יפגע, המחנך צריך לעשות מהמצב קצת ‘ליצנות’, להפוך את הסיטואציה למצחיקה, שגם ה’דינים’ שהגיעו מצד הילד יתפוגגו וילכו לאיבוד. התוצאה היא כאמור, שמסיטואציה מלאת דין, הן מצד התלמיד והן מצד הגערה ההכרחית של המחנך, ניתן לתקן ולהשיב את האוירה הטובה למקומה.

בסופו של דבר, הרצון, הן של המורים והן של התלמידים, הוא שכולם יהיו שמחים. כדי להגיע לשמחה צריך גם לשמור על הכללים, אך הכל תוך איזון בין שימוש בדין לצחוק. כמובן, זו לא הדרכה קלה, והכי חשוב להתפלל לה’ שנגיע לנוסחא המדוייקת, כמו שהתפלל דוד המלך “ויהי נעם ה’ אלקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו”. ה’ הוא המשלים את המעשה שלנו כפי הכוונה הרצויה.