-
שאלה
למה ניצוץ משיח שבי לא מספיק? בשליחות אנחנו מדברים לא מעט על משיח. אנשים ממש מתחברים לעניין הניצוץ-משיח שיש בכל אחד, אך לרעיון שיש גם משיח פיזי דמות של צדיק בדור שיגאל אותנו קצת יותר קשה להם להתחבר. לא מובן להם מה העניין והצורך בכך אם כולנו יכולים פשוט להאיר מתוכנו, זה הכי זורם ומתיישב להם. כיצד ניתן להסביר זאת?
תשובה
בכל אחד ואחת מישראל יש ניצוץ של משיח, רצון עצמי (למעלה מטעם ודעת) להאיר את העולם כולו ב”אור כי טוב”, אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא, וכך לגאול את העולם מכל צרותיו ולהכשיר את העולם להיות מכון לשבתו יתברך לעולם ועד. אך כדי לממש את השאיפה והחזון הגדול – האמונה האיתנה של הנשמה בה’ ובתורתו שהיא המפתח להביא גאולה לעולם – זה תלוי בקב”ה עצמו.
כללות הניצוצות של משיח שבתוך בני ישראל – המכונה כנסת ישראל, סוד המלכות העליונה והשכינה הקדושה – הן מעלות מ”ן, היינו שמתעוררות יחד בבחינת אתערותא דלתתא כדי להמשיך את האתערותא דלעילא של השי”ת להביא את הגאולה בפועל ממש (דהיינו גאולת “אחישנה” כאשר זכו התחתונים להתעורר מלמטה, “בעתה” של כנסת ישראל, “כי עת לחננה כי בא מועד”). נמצא מובן שהניצוץ של משיח שבי הוא בחינת כלה המשתוקקת לחתנה, העלאת מ”ן לקראת המשכת והורדת מ”ד.
בכל דור ודור ה’ מכין שליח בשר ודם שכאשר תתעורר עת דודים על ידי גילוי הניצוצות של משיח שבנו הוא יהיה השליח של ה’, כמו משה רבינו בדורו, להוציא את העם ממצרים (לשון מיצר וגבול) ולתת לעולם כולו תורה חדשה, שהיא היא נשמת תורתנו הקדושה שנתנה לנו על ידי משה רבינו בהר סיני לאחר יציאת מצרים. גופא דאורייתא, תרי”ג מצות התורה, הוא גילוי רצונו של השי”ת. ואילו נשמתא דאורייתא היא גילוי תענוגו של ה’ המתלבש ומאיר דרך רצונו, לימוד התורה וקיום המצות בפועל. נמצא שאנחנו הכלה ומשיח הוא החתן, שעל כן אומרים “ביאת המשיח”, כאשר השותף השלישי שביניהם המחבר אותם באהבה בתענוגים הוא הקב”ה, העצמות שעליו נאמר אל דעות הוי’, הוא נושא שני הפכים כאחד, שתי דעות – דעת תחתון של הכלה ודעת עליון של המשה שבדור (עליו נאמר “ותמונת ה’ יביט”, הוא רואה את המציאות מתוך העינים של השי”ת כביכול) מי שראוי להיות המשיח הכללי כאשר נזכה תיכף ומיד ממש.
ויותר בעומק, משה-משיח הוא ה”שושבינא דמלכא”, השושבין של החתן האמיתי, הקב”ה (נמנע הנמנעות נושא הפכים וכל יכול), המביא את החתן לכלה, כנסת ישראל (כלומר שכֹחו של משה לגלות את אלקותו יתברך לנשמות ישראל). ויש גם “שושבינא דמטרוניתא”, אהרן כהן גדול אחיו הגדול של משה שמעלה את הנרות, מדליק את הניצוצות של משיח שבכל אחד ואחת מישראל, עד “שתהא שלהבת עולה מאליה”. משה מייצג את הדעת-עליון של ה’ ואהרן מייצג את הדעת-תחתון של ה’ שבכנסת ישראל. נמצא שיש שני משיחים, שני שושבינין, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. ונאמר “עד דוד הגדיל”, “ישמח (משיח) ישראל בעושיו” כאשר מלמעלה “ישמח (משיח) ה’ במעשיו”.
-
שאלה
ייאוש בלימוד – התחלתי השנה ללמוד בישיבה, ומהר מאוד נוכחתי שרמת הלימוד הרבה יותר גבוהה ממה שהורגלתי עד כה – מה שפוגע מאוד בחשק שלי ללמוד. בפועל זה מעורר אצלי ייאוש ודיכאון שמשפיעים גם על תחומים אחרים. איך מצליחים להמשיך ללמוד ברצון וחיות בלי ליפול לייאוש בכל פעם שנתקלים בקשיים?
תשובה
עליך לשמוח ולהודות (שמחה והודיה הולכות יחד) בכל פעם שאתה כן מבין משהו.
הבנה וריכוז וכו׳ הם מתנה מה׳ – ויש לחשוב ולהבין שמצד עצמי לא מגיע לי כלום.
זה לא עניין של כשרון – שאני לא מוכשר ומישהו אחר כן – אלא מתנה. כמובן שצריך להתאמץ, אבל בסופו של דבר ההבנה והריכוז הם מתנה.
הכלל הגדול הוא שאם אדם שמח ומודה על מתנה קטנה – אחר כך נותנים לו מתנה יותר גדולה.
-
שאלה
מתי דמיון הוא טוב ומתי הוא לא טוב?
תשובה
דמיון יכול להיות בעייתי ברגע שהוא בא כחלופה למציאות ומונע ממני להוציא מהכוח אל הפועל את כוחותיי בצורה נכונה.
לעתים הדמיון עלול לגרום לי לפקפק ביכולות שהעניק לי הקב”ה ו’לשתק’ אותי, מתוך מיעוט בערך עצמי.
לעתים הדמיון גורם לפעולה ההפוכה, לראות את עצמי כמי שבמדרגה נעלה ועל כן ראוי לו להתעסק רק בדברים נשגבים. ולעתים הדמיון יכול סתם להוות עבורי תחליף למציאות אמיתית, מעין מציאות וירטואלית.
כללו של דבר, דמיון שלילי מונע ממני לראות את המציאות לאשורה ולקיים את שליחותי בעולם.
-
שאלה
מעשה טוב שמביא לידי גאוה – כדאי? | קראתי סיפור על רבי דוד מלעלוב שהיה צם משבת לשבת. ופעם הוא עבר ליד מעין והיה מאד צמא ובסוף התגבר ולא שתה, אך כשכבר התרחק והרגיש שזה מוליד אצלו גאוה הוא חזר ושתה. מה שאני מבין מהסיפור הוא שאם הידור גורם אצלי לגאוה, עדיף לא לעשותו.
תשובה
ראשית, צריך להקדים ולומר שהכלל “המעשה הוא העיקר” חל לכל לראש על מה שמחויב על פי הלכה – שם ודאי אין מקום לשיקולים כמו גאוה שעלולה להגרם מקיום החובה וכו’. על האדם לקיים את מה שמוטל עליו על פי דין ואחר כך להתמודד עם מדת הגאוה כפי שמנחה החסידות.
בנוסף, גם כאשר מדובר במשהו שאין עליו חיוב גמור, אך הפעולה היא לטובת הזולת – כגון נתינת צדקה, הפצת חסידות וכו’ – חל הכלל “המעשה הוא העיקר”. כך ענה אדמו”ר האמצעי לאברך שהתלונן שחזרת דברי חסידות ברבים גורמת לו גאוה – ‘תהיה בצל, אבל חסידות תחזור’. גם כששאל יהודי מכניס אורחים את אדמו”ר הזקן האם להמשיך במעשיו אף שאינם לשם שמים והם ממלאים אותו גאוה הוא השיב לו ‘אבל העני שבע’ – השיקול של טובת הזולת קודם לשיקולי תיקון הנפש שלי.
לעומת זאת, הסיפור שהבאת ממחיש שכדי להתמודד עם גאוה מוותרים לעתים על הידור מצוה (ולא חיוב) שנוגע לי אישית (ולא לטובת הזולת). כיוצא בכך מסופר גם בחב”ד אודות רבי אייזיק מהומיל, המשכיל הגדול, שלא היה אוכל ימים שלמים – אך לפני סיום היום טעם משהו כדי שלא יחשב לו שצם ולא יתמלא מכך גאוה. בענינים כגון דא צריך כל אחד לבחון בעצמו היטב-היטב, בהעמקה רבה, מה נכון לו לנהוג. הרבי הרש”ב מלמד בסוף קונטרס העבודה שלא כל הידור שייך לכל אחד. לגבי הידורים כאלה, שנוגעים רק לי ולא למישהו אחר, מומלץ מאד ללמוד את דבריו שם (שגם למדנו אותם בעבר בשיעור ט”ו סיון תשס”ט – ובעזרת ה’ אנו מקווים ששיעורי קונטרס העבודה גם יראו אור בספר במהלך השנה הקרובה).
בהצלחה!