-
שאלה
למה ניצוץ משיח שבי לא מספיק? בשליחות אנחנו מדברים לא מעט על משיח. אנשים ממש מתחברים לעניין הניצוץ-משיח שיש בכל אחד, אך לרעיון שיש גם משיח פיזי דמות של צדיק בדור שיגאל אותנו קצת יותר קשה להם להתחבר. לא מובן להם מה העניין והצורך בכך אם כולנו יכולים פשוט להאיר מתוכנו, זה הכי זורם ומתיישב להם. כיצד ניתן להסביר זאת?
תשובה
בכל אחד ואחת מישראל יש ניצוץ של משיח, רצון עצמי (למעלה מטעם ודעת) להאיר את העולם כולו ב”אור כי טוב”, אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא, וכך לגאול את העולם מכל צרותיו ולהכשיר את העולם להיות מכון לשבתו יתברך לעולם ועד. אך כדי לממש את השאיפה והחזון הגדול – האמונה האיתנה של הנשמה בה’ ובתורתו שהיא המפתח להביא גאולה לעולם – זה תלוי בקב”ה עצמו.
כללות הניצוצות של משיח שבתוך בני ישראל – המכונה כנסת ישראל, סוד המלכות העליונה והשכינה הקדושה – הן מעלות מ”ן, היינו שמתעוררות יחד בבחינת אתערותא דלתתא כדי להמשיך את האתערותא דלעילא של השי”ת להביא את הגאולה בפועל ממש (דהיינו גאולת “אחישנה” כאשר זכו התחתונים להתעורר מלמטה, “בעתה” של כנסת ישראל, “כי עת לחננה כי בא מועד”). נמצא מובן שהניצוץ של משיח שבי הוא בחינת כלה המשתוקקת לחתנה, העלאת מ”ן לקראת המשכת והורדת מ”ד.
בכל דור ודור ה’ מכין שליח בשר ודם שכאשר תתעורר עת דודים על ידי גילוי הניצוצות של משיח שבנו הוא יהיה השליח של ה’, כמו משה רבינו בדורו, להוציא את העם ממצרים (לשון מיצר וגבול) ולתת לעולם כולו תורה חדשה, שהיא היא נשמת תורתנו הקדושה שנתנה לנו על ידי משה רבינו בהר סיני לאחר יציאת מצרים. גופא דאורייתא, תרי”ג מצות התורה, הוא גילוי רצונו של השי”ת. ואילו נשמתא דאורייתא היא גילוי תענוגו של ה’ המתלבש ומאיר דרך רצונו, לימוד התורה וקיום המצות בפועל. נמצא שאנחנו הכלה ומשיח הוא החתן, שעל כן אומרים “ביאת המשיח”, כאשר השותף השלישי שביניהם המחבר אותם באהבה בתענוגים הוא הקב”ה, העצמות שעליו נאמר אל דעות הוי’, הוא נושא שני הפכים כאחד, שתי דעות – דעת תחתון של הכלה ודעת עליון של המשה שבדור (עליו נאמר “ותמונת ה’ יביט”, הוא רואה את המציאות מתוך העינים של השי”ת כביכול) מי שראוי להיות המשיח הכללי כאשר נזכה תיכף ומיד ממש.
ויותר בעומק, משה-משיח הוא ה”שושבינא דמלכא”, השושבין של החתן האמיתי, הקב”ה (נמנע הנמנעות נושא הפכים וכל יכול), המביא את החתן לכלה, כנסת ישראל (כלומר שכֹחו של משה לגלות את אלקותו יתברך לנשמות ישראל). ויש גם “שושבינא דמטרוניתא”, אהרן כהן גדול אחיו הגדול של משה שמעלה את הנרות, מדליק את הניצוצות של משיח שבכל אחד ואחת מישראל, עד “שתהא שלהבת עולה מאליה”. משה מייצג את הדעת-עליון של ה’ ואהרן מייצג את הדעת-תחתון של ה’ שבכנסת ישראל. נמצא שיש שני משיחים, שני שושבינין, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. ונאמר “עד דוד הגדיל”, “ישמח (משיח) ישראל בעושיו” כאשר מלמעלה “ישמח (משיח) ה’ במעשיו”.
-
שאלה
ייאוש בלימוד – התחלתי השנה ללמוד בישיבה, ומהר מאוד נוכחתי שרמת הלימוד הרבה יותר גבוהה ממה שהורגלתי עד כה – מה שפוגע מאוד בחשק שלי ללמוד. בפועל זה מעורר אצלי ייאוש ודיכאון שמשפיעים גם על תחומים אחרים. איך מצליחים להמשיך ללמוד ברצון וחיות בלי ליפול לייאוש בכל פעם שנתקלים בקשיים?
תשובה
עליך לשמוח ולהודות (שמחה והודיה הולכות יחד) בכל פעם שאתה כן מבין משהו.
הבנה וריכוז וכו׳ הם מתנה מה׳ – ויש לחשוב ולהבין שמצד עצמי לא מגיע לי כלום.
זה לא עניין של כשרון – שאני לא מוכשר ומישהו אחר כן – אלא מתנה. כמובן שצריך להתאמץ, אבל בסופו של דבר ההבנה והריכוז הם מתנה.
הכלל הגדול הוא שאם אדם שמח ומודה על מתנה קטנה – אחר כך נותנים לו מתנה יותר גדולה.
-
שאלה
מעשה טוב שמביא לידי גאוה – כדאי? | קראתי סיפור על רבי דוד מלעלוב שהיה צם משבת לשבת. ופעם הוא עבר ליד מעין והיה מאד צמא ובסוף התגבר ולא שתה, אך כשכבר התרחק והרגיש שזה מוליד אצלו גאוה הוא חזר ושתה. מה שאני מבין מהסיפור הוא שאם הידור גורם אצלי לגאוה, עדיף לא לעשותו.
תשובה
ראשית, צריך להקדים ולומר שהכלל “המעשה הוא העיקר” חל לכל לראש על מה שמחויב על פי הלכה – שם ודאי אין מקום לשיקולים כמו גאוה שעלולה להגרם מקיום החובה וכו’. על האדם לקיים את מה שמוטל עליו על פי דין ואחר כך להתמודד עם מדת הגאוה כפי שמנחה החסידות.
בנוסף, גם כאשר מדובר במשהו שאין עליו חיוב גמור, אך הפעולה היא לטובת הזולת – כגון נתינת צדקה, הפצת חסידות וכו’ – חל הכלל “המעשה הוא העיקר”. כך ענה אדמו”ר האמצעי לאברך שהתלונן שחזרת דברי חסידות ברבים גורמת לו גאוה – ‘תהיה בצל, אבל חסידות תחזור’. גם כששאל יהודי מכניס אורחים את אדמו”ר הזקן האם להמשיך במעשיו אף שאינם לשם שמים והם ממלאים אותו גאוה הוא השיב לו ‘אבל העני שבע’ – השיקול של טובת הזולת קודם לשיקולי תיקון הנפש שלי.
לעומת זאת, הסיפור שהבאת ממחיש שכדי להתמודד עם גאוה מוותרים לעתים על הידור מצוה (ולא חיוב) שנוגע לי אישית (ולא לטובת הזולת). כיוצא בכך מסופר גם בחב”ד אודות רבי אייזיק מהומיל, המשכיל הגדול, שלא היה אוכל ימים שלמים – אך לפני סיום היום טעם משהו כדי שלא יחשב לו שצם ולא יתמלא מכך גאוה. בענינים כגון דא צריך כל אחד לבחון בעצמו היטב-היטב, בהעמקה רבה, מה נכון לו לנהוג. הרבי הרש”ב מלמד בסוף קונטרס העבודה שלא כל הידור שייך לכל אחד. לגבי הידורים כאלה, שנוגעים רק לי ולא למישהו אחר, מומלץ מאד ללמוד את דבריו שם (שגם למדנו אותם בעבר בשיעור ט”ו סיון תשס”ט – ובעזרת ה’ אנו מקווים ששיעורי קונטרס העבודה גם יראו אור בספר במהלך השנה הקרובה).
בהצלחה!
-
שאלה
בשבת האחרונה היתה אצלנו קצת מתיחות בהתוועדות אחרי התפילה, מה שעורר אותי לקבל קבלה “טובה” של לבוא לבית כנסת רק לקריאת התורה, וגם זה רק אם לא הספקתי קודם במקום אחר, כדי להמנע ממחלוקת. האם זה רעיון טוב?
תשובה
מוטב להתאפק מלמתוח לאנשים את העצבים בהתוועדויות, לשתוק ולחייך ולומר איזה דבר תורה (הכנעה הבדלה המתקה) ולבוא לבית הכנסת לכל התפלה (או לפחות לקריאת התורה ומוסף כו’), מאשר לפרוש מן הצבור.
-
שאלה
כמנהג הבעש”ט, אני אומרת מדי יום את פרק התהלים לפי הגיל שלי וכעת הגעתי לפרק כ”ו ואני קצת מתקשה לכוון ולהזדהות עם המילים “בחנני ה’ ונסני…”. מדוע שמישהו ירצה להכנס לנסיונות, הרי אנחנו מתפללים בכל יום “אל תביאנו לידי נסיון” וכן “אלמלא הקב”ה עזרו אין יכול לו”? אני מבינה שמטרת נסיון שבא עלינו בדיעבד היא להעלות את האדם ולזככו [וזו היתה מטרתו של דוד המלך ע”ה שבקש “צרפה כליותי ולבי”] ועדיין, מדוע לא לבקש ולהתפלל שפשוט ה’ יעזור לנו בדרכים אחרות לתקן את עצמנו ולדבוק בו?
תשובה
חז”ל בגמרא [סנהדרין קז ע”א] אומרים שדוד התחרט על מה שהוא בקש נסיון ואמר “בחנני ה’ ונסני” והבין למפרע שזה היה מתוך ישות בלתי מבוררת. כשאנחנו קוראים פסוק זה עלינו להזדהות עם דוד המלך (שהרי הוא נשמה כללית, וכשם שכל הנשמות היו בתוך נשמת אדם כאשר הוא חטא, כך לגבי דוד המלך), עם הנפילה שלו, ותוך כדי כך להתחרט על כך כשם שהוא התחרט ועשה תשובה ולומר לה’ בלב שמעתה אינני מבקש נסיונות רק שתרחם עלי ותמיד תעמוד על ימיני ותסייע לי בעבודתך [ותצרף אותי על ידי קיום מצות תורתך הקדושה, וכמו שחז”ל אמרו שלא ניתנו מצות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות].
-
שאלה
דבקות בה’ מול ביטולה של הנשמה | ראיתי בשיעור של הרב (מבחר שיעורי התבוננות ח”ה עמ’ 130) ש”ישנו דבר שכמה שלא נעלה מעלה, ואפילו עד העצמות ממש, נוכל לזהות אותו ואינו בטל, וזה אינו עושה ח”ו פירוד בעצמות אלא הוא ה’, כמה שלא נעלה תמיד נמצא שם יהודי, לאיזה מקום שלא נלך, תמיד נמצא שם יהודי וכו’ וגם למעלה מעלה עד אין קץ”. איך הדברים מסתדרים עם מה שכתוב בתניא (פי”ט) “כך נשמת האדם וכו’ ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה בה’ חיי החיים ,הגם שתהיה אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי, ולא ישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשון, ואעפ”כ זה רצונה וחפצה וכו’ שאינה בבחינת טעם ודעת”? הרי מדברי הרב יוצא הגם שלא ישאר מאומה ממהותה הראשון, מ”מ תמיד נוכל לזהות אותה ואיננה בטלה, וא”כ טבע זה פשוט שהוא ע”פ טעם ודעת.
תשובה
הדיוק בתניא הוא מתיבת “הראשון”, סימן ש”ממהותה ועצמותה הראשון” לא יישאר מאומה, אבל ממהותה ועצמותה האמיתית, מה שאין האדם היהודי למטה מודע אליו כלל, ודאי יישאר. מה שכתוב במבחר מבואר באריכות בשערי תשובה לאדמו”ר האמצעי קחהו משם עה”פ “ואין לזרים אתך”.
-
שאלה
“שמירת” העינים | אני נמצא היום בשליחות תורנית בחו”ל. בשנים האחרונות מצאו אצלי בעיה בעינים. ניסיתי לעבוד על “עין טובה” ולהתחזק בשמירת העינים, אך לצערי המצב לא השתפר והרופאים ממליצים על ניתוח. האם להניח שצריך לעבוד עבודה רוחנית עם יותר הדרכה, או לקבל את המלצת הרופאים?
תשובה
קודם כל, ברכת רפואה שלמה מן השמים!
אם הרופאים המומחים (כולל “רופא ידיד”) ממליצים על הניתוח אז כדאי לעשותו – שיהיה בהצלחה ושתזכה לראות ברור ובהיר לאורך ימים ושנים טובות!
עיקר סוד העין וראית אלקות הוא ענין השבת – ש–בת, סוד ג גווני העין ובת עין (ראה תקו”ז תקון ע, קכו ע”ב) – יש להדר בשמירת שבת כהלכתה, בענג שבת ושמחת שבת.
גם ארץ ישראל היא סגולה עצומה לראיה בהירה, שהרי עליה נאמר “תמיד עיני הוי’ אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה”. שבת ועוד עין עולה בגימטריא ארץ ישראל.
גם אם השליחות שלכם היא כעת בחוץ לארץ צריך להדק את הקשר לארץ ישראל, כהוראת אדמו”ר הצמח צדק “מאך דא ארץ ישראל”.
-
שאלה
מדבר שקר תרחק | איך חוזרים בתשובה על שקר ואיך קונים מידת אמת?
תשובה
השקר מקרר את האש-קדש [ש–קר] של אהבת השי”ת. צריך להתבונן בכך שאם אני מאמין בה’ ואוהב את ה’ אזי השקר מנתק אותי ח”ו מה’ אמת ומקרר את כל חיות פנימית והתלהבות שיש לי בעבודת ה’ ועל כן צריך להזהר מאד מאד לקיים את הכלל-גדול בתורה: “מדבר שקר תרחק” (כדי שהשקר לא ירחיק אותך מהקשר עם ה’).
-
שאלה
ללמוד וללמד | קבלתי לאחרונה הצעה ללמד בישיבה ולהדריך בחורים בעבודת ה’. הבעיה שאני מרגיש שאני עצמי לא מתוקן ולכן לא שייך שאני אדריך מישהו אחר בעבודת ה’, לכאורה יש בזה מימד של צביעות. מה עליי לעשות?
תשובה
כשרב נדרש להעביר שיעור בגמרא או כל מקצוע תורני אחר, עליו לשבת ללמוד את הסוגיה בכדי להכין את השיעור. הלימוד על מנת ללמד מסב את תשומת ליבו של הרב לפרטים שלא היה שם לב אליהם אם היה לומד לעצמו, שכן כל העת הוא מתבונן בסוגיה על מנת שתהיה בהירה דיה כדי להסביר אותה לתלמידיו החוצה, ולא רק להבין בשכלו פנימה. אותו תהליך מתרחש כשאדם נדרש להדריך את זולתו בדרכי העבודה, בשפלות ובשמחה, העיסוק והלימוד של הנושאים הפנימיים פועל גם על המלמד ומקדם אותו בעבודת ה’ ובדבקות בו.
גם בלימוד המשותף עם התלמידים, מתבהרים ומתחדדים הדברים עקב שאלותיהם של התלמידים שנוגעות בנקודות הכי יסודיות בסוגיה, הן בנגלה והן בדרכי העבודה, כמו שאמרו חז”ל, “אמר רבי חנינא, הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן” (תענית ז, א).
ככלל, זו היתה ההדרכה של הרבי מליובאוויטש, “אתה יודע את האות א’, תלמד א’ “. כל מפעל השליחות של הרבי בנוי בצורה זו שעל ידי לימוד התורה ודרכי העבודה החוצה לזולתו, פועל הדבר ב’אור חוזר’ על השליח עצמו ומעורר אותו לשוב בתשובה שלימה.
בנוגע למחשבה ש’אני לא ראוי ללמד’, הרי שאדרבא, הכרת פחיתות ערכו האמיתי, הינה נקודת המוצא הנכונה של המשפיע. כך יש לפרש לענייננו את מאמר חז”ל, “אמר ריש לקיש קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים” (ב”מ קז, ב). היה אמיתי עם עצמך – שתמיד יעמוד לנגד עיניך חסרונך ושפלותך – ועל ידי זה תוכל להשפיע על תלמידיך שיהיו אמיתיים עם עצמם וידעו את מדרגתם וחסרונם, כידוע אצל חסידים שתמצית ספר התניא היא ‘אל תהיה שוטה’ – היינו דע את מדרגתך האמתית.
על דרך זה מפרש ב’נעם אלימלך’ את דברי משה לאהרן (רש”י לפרשת שמיני) “למה אתה בוש? לכך נבחרת”. דווקא משום שאתה בוש ונדמה לך שאינך ראוי, לכן נבחרת לתפקידך.
חשוב שמלבד העיסוק בחומר אותו אתה מלמד, שיהיה לך שיעור קבוע בחסידות יחד עם רב או אברך מבוגר יותר.
לכן, אם מציעים לך תפקיד ללמד בישיבה, כדאי לך מאוד לקבל את ההצעה, ואל לך לחשוש מגיל צעיר והרגשת חוסר בשלות. בעזרת ה’ תהיה בכך תועלת גם לתלמידים וגם לך.
תבשר בשורות טובות בכל האמור.
-
שאלה
כל יום שבת | אני לומד עם חבר על נושא השבת על פי קבלה וחסידות. תוך כדי הלימוד נשאלה השאלה: אמנם לא מקשים על הקב״ה, ובכל זאת, למה הוא העמיד את שיא ההתקשרות אליו, שיא הקדושה, על עניין הזמן? מבקשים שהרב יאיר עינינו.
תשובה
אנו חיים בתוך ממד הזמן. העולם מורכב משלשה ממדי המקום (אורך רוחב ועומק), ואליהם מצטרף הזמן שגם הוא נברא ולמעשה הוא ממד נוסף במציאות (כידוע גם היום בפיזיקה על הקשר בין מקום וזמן). בספר יצירה מדובר על “עולם, שנה, נפש” – דהיינו: מקום (עולם), זמן (שנה), אדם (נפש) – כאשר הזמן מהווה ממוצע בין האדם למקום, וסוד ממד הזמן הוא עצם החיוּת.
משמעות המושג שבת אינה רק יום השביעי, יום השבת, אלא כל השבוע נקרא שבת (במיוחד בלשון חז”ל, כמו “יום ראשון בשבת”. אך גם בלשון התורה: “שבע שבתות תמימות”, ומתרגם אונקלוס: שבתות – שבועין). כל ממד הזמן נקרא שבת, ולכן יש להתבונן על יום השבת כשיא ומוקד של הזמן כולו.
כל חיים מתאפיינים בתנועה חוזרת של רצוא ושוב, “והחיות רצוא ושוב” (אל תקרי חיוֹת אלא חיוּת), ובלשון ספר יצירה “אם רץ לבך שוב לאחד” (לפי הגירסה המובאת בתניא). גם בממד הזמן יש את התנועה הזו באופן הבא: בימים רביעי-חמישי-שישי יש תנועה של עליה, “רצוא”, חיוּת הזמן עולה דרך שלשת העולמות: עולם העשיה, עולם היצירה ועולם הבריאה (בי”ע). וכן מתעלה במקביל נפש האדם לקראת קדושת השבת (ויש שזוכים לחוש זאת ממש) – ולכן בתפילת שחרית של יום רביעי אומרים בסוף “שיר של יום” פסוקי “לכו נרננה” (“לכו נרננה הקטן”) הקשורים לקבלת שבת. העליה מגיעה לשיאה ביום השבת קודש, שבת מנוחה, מגיעים “אל המנוחה ואל הנחלה” במקור נשמות ישראל בעולם האצילות (שהוא עולם אלוקי, כולו טוב ואין בו מודעות נפרדת כלל). לאחר מכן יש תנועה של ירידה, “שוב”, המתחילה בהבדלה במוצאי שבת: בימים ראשון-שני-שלישי יורדים בחזרה דרך העולמות בריאה-יצירה-עשיה, ושוב עולים, וחוזר חלילה.
מורנו הבעל שם טוב המשיל למלך ששלח את בנו למדינה רחוקה, והתכלית היא שהבן יחזור להפגש עם אביו המלך לאחר כל מה שרכש במדינת הים. בדומה לזה יש בכל שבוע (השבת): הנשמות יורדות ממקורן והולכות למסע בדרכי העולם, עד שפונות בדרכן חזרה ומגיעות הביתה בשבת לאחר השבוע המייגע (אך בזכות זכירת השבת גם בששת ימי המעשה, נשמרים לא להנתק מקדושת השבת).
יגיעת ימי החול מכינה לשבת (כבר מיום ראשון, “מחד בשבת לשבת”) – הן בהכנות הפשוטות לשבת, והן בהתעלות פנימית של כל החיות-הזמן מכל השבוע (שבת) שחוזר ומגיע למקורו. ביום השבת מתקיים “יגעתי ומצאתי תאמין” – בזכות היגיעה של ימי השבוע, זוכים ל”מציאה” של קדושה ביום השבת, ואז “תאמין” כיון ששבת היא בחינת אמונה, בה מתגלה האמונה, “אז תתענג על הוי'”.
נמצא שהשבת, הקבועה וקיימת מימי בראשית, היא פעימת הזמן כולו. כאשר יהודי שומר שבת, הוא הופך להיות “בעל הבית” על הזמן. וללא שמירת השבת, חלילה, הוא נתון תחת ממשלת הזמן לגריעותא, “עבדי הזמן עבדי עבדים הם”, כל הזמן “אין לו זמן” לשום דבר שבקדושה. שמירת השבת “מסדרת את הזמן” כראוי, בתנועת רצוא ושוב (כמו אדם שמסדיר את הנשימה), וכל החיים מתנהלים באור השבת.
נוסיף רמז בחכמת החשבון. המושג רצוא ושוב מומחש במספרי “יהלום” – מספרים שמקיימים את המשוואה: סכום כל המספרים מאחד עד מספר מסוים, ובחזרה מאותו מספר עד אחד (דבר שיוצר צורת שני משולשים הפוכים זה על גבי זה, יהלום) – שאפשר לקרוא להם גם “מספרי רצוא ושוב”. כעת נחשב את ה”יהלום” של 26, ערך שם הוי’ ב”ה: 1 ועוד 2 וכו’ עד 26, ושוב 26 ועוד 25 עד 1. התוצאה תהיה 702, גימטריא שבת. זו המחשה יפהפיה לתהליך הרצוא-ושוב בכל השבוע (השבת): העולם נברא בשמו הגדול, שם הוי’, וכאשר מתקיימת תנועת רצוא ושוב, אל הוי’ וממנו, נוצרת השבת, ממד הזמן.
ניתן להתבונן בציור הזה כעלייה מהנקודה של 1 המייצגת מודעות עצמית נפרדת (שיש בעולמות, וכלפיה נדרשת ‘הכנעה’), אל שם הוי’, מודעות אלוקית (לאחר עבודת ה’הבדלה’), ושוב חוזרים לאחד (“שוב לאחד”) ורוכשים מודעות טבעית מתוקנת שבה חשים שהוי’ אחד בכל מקום, וזהו סוד השבת.
-
שאלה
תיקון שובבי”ם | האם כדאי שאקבל על עצמי לצום שני וחמישי בימי השובבי”ם?
תשובה
עבודת השם הרצויה היום, ככלל, אינה להוסיף צומות ותעניות מעבר למה שאנחנו חייבים. כבר בגמרא הגבילו חז”ל את התענית רק לאדם בריא שיכול לצער את עצמו, ואם לאו “כל היושב בתענית נקרא חוטא”, וכן הזהירו שהתענית לא תפגע בעבודת ה’ כמו תלמיד-חכם שלימוד התורה שלו יפגע (ראה תענית יא, א-ב). באו גדולי החסידות ואמרו שבדורות שלנו, בדרך כלל, ריבוי הצומות מחליש ואינו רצוי, וגם בנוגע לצומות הכתובים בספרים כתיקון לחטאים שונים – כמו למשל לתיקון הברית (שזהו העניין המיוחד של ימי השובבי”ם, פרשיות שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו ומשפטים) – במקום להתענות מוטב להרבות בנתינת צדקה, מתוך הכרה שהתיקון היסודי נעשה בעצם התשובה והצדקה היא תוספת לכפרה (כמבואר היטב בספר התניא, אגרת התשובה פ”ג). זהו הכלל הגדול, וכל עוד אין הוכחה ברורה שאתה היוצא מן הכלל – עליך לנהוג כפי הכלל, וודאי שלא תפסיד מזה.
הבעיה בצומות אינה רק הפגיעה בבריאות הגוף – והרי “היות הגוף בריא ושלם מדרכי ה’ הוא”, כדברי הרמב”ם (הלכות דעות ד, א) – אלא הפניית תשומת-הלב מתיקון פנימי ואמיתי לממד החיצוני, כמו שהזהירו הנביאים “הכזה יהיה צום אבחרהו, יום ענות אדם נפשו?!” (ישעיה נח, ה). אך יותר מזה, לא רק שהאדם עלול להזניח את התיקון הנפשי ועבודת התשובה, אלא שהצום עצמו יהיה לו לרועץ כיון שהוא יגרום לו לגאוה ותחושת התפארות שלילית על-פני אחרים שאינם צמים (גם אם זו מחשבה שאינה מפורשת אך קיימת בדקות).
כוונת התענית הרצויה היא שהאדם ממעט את עצמו – כמו בנוסח הנהוג בסיום תענית “יהי רצון מלפניך שיהא מיעוט חלבי ודמי שנתמעט היום כחלב מונח על גבי המזבח”, וכמו שרומזת המלה צום מלשון צמצום – וממילא חש ענוה ו’מיעוט’ עצמו כלפי אחרים. אבל הצום עלול לגרום לצמצום המוחין, “קטנות מוחין” (כמצוי מאד), ואז התוצאה היא הפוכה: האדם חושב רק על עצמו (ועל הארוחה בסוף הצום…), מגדיל ומשמין את היֵשות שלו ומתפאר על אחרים, ונמצא ששכרו המדומה יוצא בהפסדו הגדול.
גדולי החסידות מבארים שיש כמה מדרגות בתענית, כאשר הדרגה הגבוהה ביותר היא שהאדם כל-כך שקוע בתורה ועבודת ה’ עד שהוא פשוט שוכח לאכול, ולא היה לו בזה צער כלל (ראה בספר ‘חנה אריאל’ פרשת צו). וכן מסופר על כמה גדולים שהיו מתענים חלק מהיום, ושוברים את הצום לפני סוף היום, כדי שלא לתת מקום לסיפוק עצמי וגאוה (שהנה השלמתי את הצום). אך נקודה עיקרית היא שפשוט וברור כי את כל הדרגות השייכות לך באמת ודאי שתוכל להשיג בלי להוסיף תעניות שאינן כתובות בתורה, ומי שמדמה לעצמו אחרת זו כבר טעות חמורה בעבודת השם יתברך.
מכל מקום, יש בהחלט עניין בעבודה של “מיעוט אכילה” (אחת הדרכים שהתורה נקנית בהם), להגביל את תאוות האכילה באופן מבוקר, ללא צורך להגיע לתענית מצערת כלל (וכדאי לציין שהיו צדיקים גדולים שהיתה להם עבודה מיוחדת בריבוי אכילה – כמו בעל ה’שפת אמת’ שיום ההילולא שלו חל בקרוב – אלא שזה כבר עניין ליחידי סגולה).
כל העבודה של תענית ומיעוט אכילה שייכת ל”קו שמאל”, מדת הדין, הגבורה והצמצום (קו שמאל נקרא בקבלה “חד קציר”, והמלה קציר משמעותה גם חולה), אבל עיקר העבודה שלנו היא ב”קו ימין”, מדת החסד והאהבה, כמו הכלל הגדול בתורה “ואהבת לרעך כמוך”, ולכן יש עדיפות מהותית לעבודת הצדקה וגמילות-חסדים. בתשובה ובתענית האדם עוסק בתיקון עצמו כפרט, אבל העיקר הוא לצאת מעצמו ולפנות אל הכלל-הציבור (ובכך זוכה גם לתיקון עצמו יותר בעומק, לא רק ברובד המודע שלו כפרט אלא גם ברבדים הנעלמים של נפשו). לכן התענית המחויבת בהלכה היא רק תענית ציבור, כאשר כל הציבור מתענים על צרות וכדו’ – ביטוי מובהק של אחדות ישראל ותשובה שלמה (כאשר אף אחד כפרט אינו מתגאה על חברו, אלא כולם באים לפני ה’ בהכנעה וברוח נמוכה).