כשאדם זוכה בתפלה, תורה וקיום מצות לחוש דבקות בה’, זהו גילוי שרש הנשמה. העיקר לזכות לזה הוא בסוד שבת קדש, שבה יש “נשמה יתירה” (היינו גילוי שרש הנשמה). העיקר הוא נגינה בשבת, כמו שכתוב “כל בעלי השיר יוצאים בשיר” לפי הפירוש החסידי שעליית הנשמה היא על-ידי שירה. הנגינה הפנימית של כל אחד היינו גילוי שרש הנשמה שלו. הצדיקים – “ועמך כולם צדיקים” – נקראו ‘שבת’ כל השבוע. היינו, שזכר הנגינה נשאר תמיד.

רצוי לצמצם את הביקורים בקבר לכמה פעמים בשנה, כאשר יש סיבה מיוחדת (כולל הודעות על שמחות במשפחה). כדאי לתת צדקה לעילוי נשמת הנפטר, כמו כן, כדאי להשתתף בשיעורי תורה ולימוד באופן תמידי. הקשר האמיתי והנצחי בין הנשמות הוא באמצעות התורה.

רק לאחר מאה ועשרים, כשהנשמה עוזבת את הגוף, היא זוכה להתחבר בגלוי עם שרשה למעלה, ועם כל נשמות קרובותיה. לכן כתוב בתנ”ך על אדם שנפטר שהוא “נאסף אל עמו”.

והעיקר, שאז אהבת ה’ מגיעה לשיאה. ה’ מתגלה כקרוב מאד מאד, שהרי לאחר המות הנשמה נמצאת ב”עולם האמת”, והאמת היא שה’ הוא הכל ועם כל הנשמות תמיד!

יהי רצון שתתחזק בלימוד התורה, הלכה וחסידות, ועזרה לזולת גם להתקרב לה’. זה עיקר הביטוי של אהבת ה’, שמאמת את אהבת ה’ לנצח!

לאחר שאדם נפטר מהעולם, מתקיים בשמים משפט לנשמתו. במשפט זה נידון האדם על פי מעשיו בעולם הזה, וכתוצאה מתקבלת החלטה באם לשלוח את הנשמה לגלגול נשמות מיידי, באם לשלוח את הנשמה לגלגול כעבור זמן, או שמא אין צורך בגלגול נוסף. באחרית הימים, עם תחיית המתים, יהיה משפט סופי לכל הגלגולים של כל נשמה ונשמה.

תחיית המתים היא העיקר ה-13 בעיקרי האמונה שמונה הרמב”ם. בתחית המתים, שלפי המסורת תתקיים לפני סוף האלף הששי לבריאת העולם, תתגלה מלכות ה’ יתברך בעולם – “והיה הוי’ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי’ אחד ושמו אחד”.