דמיון יכול להיות בעייתי ברגע שהוא בא כחלופה למציאות ומונע ממני להוציא מהכוח אל הפועל את כוחותיי בצורה נכונה.

לעתים הדמיון עלול לגרום לי לפקפק ביכולות שהעניק לי הקב"ה ו'לשתק' אותי, מתוך מיעוט בערך עצמי.

לעתים הדמיון גורם לפעולה ההפוכה, לראות את עצמי כמי שבמדרגה נעלה ועל כן ראוי לו להתעסק רק בדברים נשגבים. ולעתים הדמיון יכול סתם להוות עבורי תחליף למציאות אמיתית, מעין מציאות וירטואלית.

כללו של דבר, דמיון שלילי מונע ממני לראות את המציאות לאשורה ולקיים את שליחותי בעולם.

ראשית, צריך להקדים ולומר שהכלל "המעשה הוא העיקר" חל לכל לראש על מה שמחויב על פי הלכה – שם ודאי אין מקום לשיקולים כמו גאוה שעלולה להגרם מקיום החובה וכו'. על האדם לקיים את מה שמוטל עליו על פי דין ואחר כך להתמודד עם מדת הגאוה כפי שמנחה החסידות.

בנוסף, גם כאשר מדובר במשהו שאין עליו חיוב גמור, אך הפעולה היא לטובת הזולת – כגון נתינת צדקה, הפצת חסידות וכו' – חל הכלל "המעשה הוא העיקר". כך ענה אדמו"ר האמצעי לאברך שהתלונן שחזרת דברי חסידות ברבים גורמת לו גאוה – 'תהיה בצל, אבל חסידות תחזור'. גם כששאל יהודי מכניס אורחים את אדמו"ר הזקן האם להמשיך במעשיו אף שאינם לשם שמים והם ממלאים אותו גאוה הוא השיב לו 'אבל העני שבע' – השיקול של טובת הזולת קודם לשיקולי תיקון הנפש שלי.

לעומת זאת, הסיפור שהבאת ממחיש שכדי להתמודד עם גאוה מוותרים לעתים על הידור מצוה (ולא חיוב) שנוגע לי אישית (ולא לטובת הזולת). כיוצא בכך מסופר גם בחב"ד אודות רבי אייזיק מהומיל, המשכיל הגדול, שלא היה אוכל ימים שלמים – אך לפני סיום היום טעם משהו כדי שלא יחשב לו שצם ולא יתמלא מכך גאוה. בענינים כגון דא צריך כל אחד לבחון בעצמו היטב-היטב, בהעמקה רבה, מה נכון לו לנהוג. הרבי הרש"ב מלמד בסוף קונטרס העבודה שלא כל הידור שייך לכל אחד. לגבי הידורים כאלה, שנוגעים רק לי ולא למישהו אחר, מומלץ מאד ללמוד את דבריו שם (שגם למדנו אותם בעבר בשיעור ט"ו סיון תשס"ט – ובעזרת ה' אנו מקווים ששיעורי קונטרס העבודה גם יראו אור בספר במהלך השנה הקרובה).

בהצלחה!

בכל מקום יש טוב ורע. עליך לקבל את הטוב, להתעלם מהלא-טוב, ובכלל להיות משפיעה את הטוב שבך (האור שבך, החסידות שבך) לסביבה שבה את נמצאת.

ההדרכה היסודית בעבודת ה' היא אכן שהמוח יהיה שליט על הלב, אבל הכוונה היא לחיצוניות הלב דהיינו לכל תאוות היצר-הרע וכדומה המיוחסות ללב ("הלב חומד"). הקב"ה ברא אותנו כך שהמוח, הרובד השכלי בנפש, צריך ויכול לקבוע (בכל רגע) כיצד נתנהג, מבלי להיכנע ולהיגרר אחר רצון הלב שבטבעו הראשוני 'משתולל' ללא רסן, "עיר פרא אדם יולד"…

אבל אין הכוונה שנפעל ללא רגש וחיות פנימית, חס ושלום. אדרבה, בנוגע לפנימיות הלב – הרצון הפנימי להתקרב לה' – מוסבר בחסידות ש"פנימיות הלב שליט על המוח".

בנוסף, אמנם בחסידות חב"ד מודגש הרבה הצד של המוח (ולכן החסידות נקראת בשם זה, "חכמה, בינה, דעת"), אבל המטרה היא לא להישאר רק ברובד של ה'השכלה' – הכרה שכלית שיש בה משהו 'קר ויבש' – אלא להגיע לבסוף ל'התפעלות' אמיתית, דהיינו התעוררות-אמת של מדות הלב, כמו אהבה ויראה (התעוררות חמה וחיה, כטבעו של הלב). אלא שכדי להגיע להתעוררות אמיתית ופנימית, צריך בדרך כלל לעבוד הרבה עם השכל – כך שהשכל יפעיל ממילא את הלב (למשל, ככל שאני לומד ויודע על אהבת ה' אלי, כך אני מתעורר באהבת-אמת לעומתו) – ולא לעורר את הרגש באופן מלאכותי וחיצוני (שממילא יש בזה צד שקרי). מכל מקום, הנקודה של "פנימיות הלב" מכוונת את המוח, לפעמים הדבר נעשה בהסתר ובאופן לא-מודע, ולפעמים הנקודה הזו מתגלה באופן של חוויה מתוקנת.

את זקוקה ל'משפיעה' טובה, שתעזור לכוון אותך בדרכך בעבודת השי"ת. ברכה שתצליחי בכל, ותבשרי בשורות טובות.

שני הכללים הגדולים בעבודת ה' יתברך הם "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", ו"עבדו את הוי' בשמחה". מי שנוהג בתמימות, התמסרות ורצינות, עובד את ה' במידה שווה גם כאשר אינו מרגיש 'הארה' גלויה. ואז הקב"ה משיב לו באותה מטבע, כמו שפירש רש"י שכאשר "תמים תהיה" אז "תהיה עם הוי' אלהיך". רק תשמח שאתה יהודי ותאמין שה' אוהב אותך ונתן לך תורה ומצוות כדי לזכות אותך ולהנחיל לך כל טוב סלה בזה ובבא. "כי בשמחה תצאו" – על ידי השמחה יוצאים לבסוף מכל ההחשכות וההסתרים.

הדרך להגיע לשמחה היא על ידי האמונה. כדאי ללמוד ולהעמיק בפרק ל"ג בספר התניא (שכולו עצת נפש עמוקה, כמו שמעיד אדמו"ר הזקן "כי בהם ימצא מרגוע לנפשו"), העוסק במי שצריך חיזוק לעבודת ה' בשמחה גם בזמן שהוא חש קשיים. מוסבר שם שכדי להגיע ל"שמחת הנפש האמיתית" יש לחזק את האמונה, "וצדיק באמונתו יחיה", וזאת על-ידי התבוננות בכך שה' נמצא ממש עמנו כאן, וכך מגיעים לשמחה בהרגשת קירבת אלוקים, ושמחה בכך שה' שמח בדירתו עמנו.

והנה רמז נאה בכל זה: שני הפסוקים "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", "עבדו את הוי' בשמחה" עולים בגימטריא עבד פעמים הוי' – זהו יסוד עבודת ה'. עבד הוי' = אמונה, שהרי הכל מתחיל ומסתיים באמונה, "באמונתו יחיה" (כמבואר בתניא שם). עבודת ה' בשמחה אינה סותרת כמובן את העבודה ביראה, "עבדו את הוי' ביראה", ודוקא היראה היא "ראשית העבודה ועיקרה ושורשה" (תניא פמ"א), והנה "עבדו את הוי' בשמחה" = ארבע פעמים יראה (דהיינו שזהו הערך ממוצע של כל מלה).

שתי האפשרויות שהעלית בשאלתך נכונות: עבודה אחת היא לשנות את התודעה על ידי ראית הטוב הפנימי שבתוך הרע המדומה. זו העבודה העיקרית במקרים בהם לא שייך לשנות את המצב הגשמי של הרע המדומה. אז, מתוך ההתבוננות כי הכל בהשגחה פרטית ו"אין רע יורד מלמעלה" ניתן לזהות את הטוב הפנימי שבתוך המציאות הקבועה.

עבודה שניה היא במצבים של מציאות שיכולה להשתנות לטובה בפועל, כדוגמת החלמת חולה, שיפור מצב הפרנסה וכיו"ב. גם כאן, אין הכוונה (רק) לעבודה המעשית לשינוי המצב – להתנהג לפי הוראות הרופא, למצוא עבודה מכניסה יותר וכיו"ב – אלא (בעיקר) לשינוי המתחולל על ידי תוקף האמונה ושינוי התודעה. במקרה כזה, אומר אדמו"ר הזקן, על ידי האמונה בטוב ה' וההכרה שהכל בא ממנו, הרע המדומה נכלל בטוב הגנוז ומתהפך לטוב הנראה והנגלה.

שני הסוגים של שינוי התודעה הם בעצם שתי בחינות הקיימות בתוך הדעת של האדם, בסוד "עץ הדעת טוב ורע". בלשון הקבלה, הדעת של האדם מורכבת מ"תרין עטרין" – "עטרא דחסדים" ו"עטרא דגבורות" (שתי 'עטרות', עטרה של חסדים ועטרה של גבורות). צד החסד הוא "עץ הדעת טוב" – הכח לשנות את המציאות לטובה בפועל ממש, בהגברת החסדים והשלטת הטוב הגנוז בכל מציאות. צד הגבורה הוא התיקון של "עץ הדעת… רע" – התמודדות עם מצב של דין וקושי (בלתי הפיך) על ידי שינוי התודעה גם ביחס למה שנתפס כרע ומציאת הטוב הגנוז בתוכו.

בעבודת הנפש הפנימית, שתי הבחינות הללו הן גם השרש של שתי העבודות העיקריות של האדם בהתמודדות עם הרע שבתוכו פנימה – "אתכפיא" ו"אתהפכא": עבודת ה"אתכפיא" היא הכח להשתלט על הרע שבנפש ולכפות אותו בדרך של "מח שליט על הלב". בדומה להשתלטות המח-התודעה על הרע (המדומה) במציאות, ומניעת ההשלכות ההרסניות שלו (בדכאון, ספקות באמונה וכו'), כך גם ביחס לרע שבתוך הנפש, אתכפיא היא השתלטות המח – התודעה על מציאות הרע כפי שהיא וריסון הרע הזה מלבוא לידי ביטוי שלילי במציאות (מתוך הכרה שיש גם ברע זה טוב גנוז – שליחות אלקית מיוחדת בהתמודדות איתו). עבודת ה"אתהפכא" היא הפיכת הרע עצמו לטוב, בדומה לשינוי המציאות השלילית לטוב הנראה והנגלה.

לפי דרך החסידות, ההדרכה הכללית היא שאין צורך לחטט יותר מדי אחרי מניעים נעלמים ומקורות נסתרים, כמו למשל תסביכים תת-הכרתיים משנות הילדות. לכאורה, יש צדק בטענת הפסיכולוגיה שכדי להבריא את הסימנים החיצוניים (סימפטומים) צריך לטפל בשורש. אבל ראשית, חסר כאן הממד של האמונה. הקב"ה אינו מעמיד את האדם במצב שאינו יכול להתמודד מולו, "אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו", אלא נותן לו את הכלים לטפל בבעיות לפי הרובד הגלוי והידוע לפניו. "הנסתרות לה' אלהינו (לטפל ולהבריא את השרשים הנעלמים) והנגלות לנו ולבנינו". כך לימד מורנו הבעל-שם-טוב שהאדם אינו צריך לדעת את "גלגולי הנשמה" הקודמים שלו (גם אם היו כאלה), אלא לחיות בצורה בריאה כפי שהוא היום, ולהתמקד בתחום שתחת הבחירה החופשית שלו. כך גם בנוגע לשרשים נפשיים ב"תהום" הלא-ידועה שבנפש, יש להתייחס אליהם כאל "גלגול קודם" שאין בכוחי, ואין מתפקידי, לעסוק בו. מתוך האמונה, נובע בטחון חזק בה' ה"רופא כל בשר" ברפואת הנפש ורפואת הגוף, והוא יעשה את שלו באופן הטוב לי ביותר. בנוסף, צריך להבין שהקשר בין הסימנים לשרשים הוא דו-סטרי.

כמו שגיזום ענפים בעץ מעניק כח לשרשים, כך ניתן לגעת ולטפל ברבדים הנסתרים והנעלמים של הנפש על-ידי טיפול בחלקים הגלויים והמודעים. בתפיסה מקיפה וכוללת (הוליסטית) של הנפש, מבינים שיש איזון חוזר בין כל חלקי הנפש (כמו המושג "אור חוזר" בקבלה), והטיפול ברובד שנמצא תחת הכרתנו ושליטתנו חוזר ומשפיע על כל "שיעור הקומה" של האדם, עד לחלקים הנסתרים והעמוקים ביותר. למשל, אם האדם שקוע בעצבות (עד כדי דכאון, ח"ו), אפשר בהחלט לטפל בכך גם מבלי שנחשוף גורמים נסתרים הנמצאים מתחת לסף ההכרה, משקעי עבר וכדו' (אך מבלי "לטאטא תחת השטיח" גורמים ידועים), והשמחה תחלחל בכל האישיות ותבריא אותה. בלשון ההלכה, יש 'סימנים' שלכאורה נראים כסימנים חיצוניים, אך אליבא דאמת הם ביטוי של עצם העניין (כמו סימני טהרה של בעלי חיים). כך גם בנוגע לכל תופעה נפשית גלויה, אין היא רק סימן חיצוני (כמו כתם שמנקים בפסח), אלא ביטוי של עצם הנפש, ולכן הטיפול בה הוא טיפול בנפש עצמה. הפסיכולוגיה מאבחנת וקוראת בשם מדויק לכל בעיה, וזה עלול להיות דבר שלילי, כי ברגע שנותנים הגדרה במינוחים רפואיים, הדבר חוסם את אפשרות הריפוי, כיון שיש בכך קביעת עובדה סופית: אתה חולה וזהו. הגישה הזו קרובה לפטליזם שלילי (אמונה בגורל עיוור וקבוע מראש), המנוגד ליהדות ולבחירה החופשית. אין הכוונה שצריך להתעלם לגמרי ולא להכיר את המושגים השונים שחשפה הפסיכולוגיה, כמו כל חכמה שיש בה חלקים טובים ("חכמה בגויים תאמין"), אלא לא לייחס להם משקל יתר.

צריך להכיר שבאמת יש לכולנו בעיות נפשיות, וכולנו מתמודדים עם אותם אבי-טיפוס הדורשים טיפול, כמו גאוה, יאוש ופחד. במדה מסוימת כולנו חולים, אבל כולנו יכולים להגיע לבריאות נפשית, שהיא תוצר של אמונה, עבודה ותשומת-לב. ליועץ טוב בדרך החסידות, צריך להיות חוש אבחון טבעי חד ומפותח, ובעיקר – עליו להיות שופע אהבה ועידוד, לתמוך ולשקם במטופל, והעיקר – לנסוך בו כוחות להתמודד ולתקן את עצמו, מתוך הרבה אמונה ובטחון בה'.

שני השמות כאחד יפים וטובים, ואף קרובים במשמעותם. החופש לבחור הוא היסוד הגדול שהכל עומד עליו – כמו שמאריך הרמב"ם בהלכות תשובה – ובוודאי יכולת התיקון והשיפור. אולם צריך להדגיש שאין זה חופש סתמי שבו כל האפשרויות שוות, אלא בחירה והעדפה של הטוב והחיים על פני הרע והמות, "החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים".

בעומק, הבחירה בחיים פירושה שלא להסתפק בעצם העשייה הנכונה, אלא להכיר בחיות האלוקית המאפשרת את עצם הבחירה – ולכן לא להחזיק טובה לעצמי, לא לנַכֵס את ההצלחה ובכך להעצים את הרגשת האני, האגו והישות המופרזת (האגו אותיות גאוה). הרבה שיטות המצויות היום עוסקות ב'אימון' האדם לקראת הצלחה, אך חסרות את היסוד הזה של הכרה בה' ובטובתו, וממילא גורמות לאדם ליפול ברשת ההצלחה עצמה (כמו שמסביר מורנו הבעש"ט את סוד נשיכת הנחש בעקב). כאשר הבחירה נעשית בצורה מתוקנת, מתוך אמונה בה' והודיה לו, מתוך ענוה וצניעות – יש לה כח עצום לשנות את המציאות, כח של "קביעה רצונית" פועלת ויוצרת.

העוצמה הטמונה בבחירה הנכונה מתקשרת למלה תעצומות, המופיעה פעם אחת בתנ"ך, במזמור סח בתהלים המסתיים בפסוקים: "לָרֹכֵב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם הֵן יִתֵּן בְּקוֹלוֹ קוֹל עֹז. תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים. נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ אֵל יִשְׂרָאֵל הוּא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם בָּרוּךְ אֱלֹהִים". בפסוקים יש תהליך ברור של ירידת העֹז: תחילה הוא משתייך לה', ומקומו בשמים ובשחקים, אך לבסוף ה' נותן אותו לישראל (ראה פירוש הראב"ע), שהרי ה' הוא "אל ישראל" ושמו משותף בשמנו – ואז נוספת המלה תעצומות. מכאן שתעצומות פירושו התעצמות שלנו עם העֹז שניתן לנו מאת ה' – התעצמות הבאה בכוח הבחירה הטובה שלנו, כמו שמדגיש המלבי"ם בפירושו (כאשר כח הבחירה בשלמות מופיע דוקא אצל ישראל, וקשור לבית הבחירה, "ממקדשיך", כמבואר במקום אחר).

הביטוי עוז ותעצומות מזכיר את מה שנאמר בפרשתנו "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנֹתן לך כֹּחלעשות חיל" – הכח מקביל לעֹז והחיל מקביל לתעצומות. גם כאן, הכח הוא מה שניתן מלמעלה (כמו העז) והחיל הוא החלק שלנו, המעשה האנושי המהווה כלי לכח האלוקי שניתן לנו (כך עולה גם מההקבלה לפסוק הקודם, השלילי, "כֹּחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל", ואילו בפסוק החיובי במקום "כחי" נאמר שה' נותן כח, ואילו ל"עצם ידי" אין הקבלה מפורשת ולכן נראה שהוא נכלל ומתעצם בתוך החיל, ודוק).

הפירוש הפנימי לכל זה הוא שמדובר בשני סוגים של מודעות. כאשר הדגש הוא על העז והכח שניתן לנו מלמעלה, זו "מודעות אלוקית" – האדם אינו מודע לעצמו כדבר נפרד, אלא בתחושת בטול לאין האלוקי המהוה ומחיה אותו. אך כאשר לכח נוסף חיל ולעז נוסף תעצומות, זוהי מודעות טבעית – דהיינו שהאדם מודע לעצמו, אך לא כ"מודעות עצמית" נפרדת אלא תוך הזדהות מלאה וטבעית עם הקב"ה. אין הכוונה לטבע הראשוני שלנו, "עיר פרא אדם יולד", אלא ל"טבע יהודי" מתוקן, שאליו אנו שואפים להגיע.

כח ועז הן תכונות גבריות, של האיש ש"דרכו לכבוש", ואילו החיל היא תכונה שהשתבחה בה האשה, "אשת חיל מי ימצא", וכן תעצומות מכוונת יותר לעוצמה הנשית הפנימית, כפי שרמוז ביצירת האשה "עצם מעצמי" – ואכן האשה שייכת יותר ל"מודעות טבעית". "אין עז אלא תורה" – התכונה הגברית של העז מתאימה ללימוד תורה, שבו מצווים בעיקר הגברים. ואילו התעצומות מתאימות לעבודת התפילה, שבה מצטיינת האשה (כמו תפילת חנה, שממנה נלמדו עיקר הלכות תפילה), כשהיא מתעצמת בכוונתה ובוקעת רקיעים.

תעצומות באה משרש עצם, המופיע לראשונה בפסוק "עצם מעצמי". לפני כן מדובר על העצים בגן העדן, וכך המלה עצם היא עץ–מ, נוטריקון של עץ החיים. שהרי התכלית היא "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". עץ החיים מייצג את המודעות הטבעית המתוקנת, לעומת עץ הדעת שהביא בתחילה למודעות עצמית בעייתית ולגזרת המיתה. את המלה עצם ניתן לדרוש גם כראשי תבות: ענוה צניעותמסירות-נפש – מסירות נפש היא ההתעצמות, והתכונות שאיתן האשה מתעצמת הן ענוה וצניעות.

תעצומות הענוה והצניעות הן הערובה לכך שהחופש לבחור יופיע בצורה מתוקנת: שהאדם ידע במה לבחור ואיך לבחור, ברצון עז (קביעה רצונית) שיש בו גם תקיפות ועוצמה וגם אמונה והודיה אין-סופית, מתוך "מודעות טבעית" מתוקנת. זו העוצמה הנשית של האשה והאם היהודיה, עליה נאמר "אשת חיל עטרת בעלה".

גם תעצומות וגם החופש לבחור הם שמות יפים וטובים. יש פעם אחת "תעצומות" בתנ"ך בתהלים: אל ישראל הוא נתן עז ותעצמות לעם ברוך אלהים, ראה מלבי"ם שם שמקשר תעצומות עם החופש לבחור. בפסוק הקודם כתוב תנו עז לאלהים וגו', העז שייך לה' אך כאשר הוא נותן את זה לישראל (ראה ראב"ע על הפסוק), כאל ישראל (שנותן אל, א סגולה, ישראל), הוא מצרף לעז תעצומות היינו התעצמות עם העז,

ע"ד הוא הנתן לך כח לעשות חיל, הכח כנגד העז שניתן מלמעלה והחיל כנגד התעצומות דהיינו ההתעצמות עם העז. בלשוננו: ממודעות אלהית שה' נותן הכל (הוא נתן עז) למודעות טבעית (ותעצומות).

החיל הוא בחינת אשת חיל, בעוד שהכח והעז הם יותר תכונות גבריות.

חז"ל דרשו אין עז אלא תורה כמ"ש ה' עז לעמו יתן וגו', והוא מתנה וגילוי מלמעלה, בחינת איש, אך תעצומות היא בעיקר עבודת התפלה השייכת יותר לנשים.

השרש עצם הוא עצ-מ נוטריקון עץ החיים. עץ ר"ת ענוה צניעות ו-מ מסירות נפש, כלומר שהתעצמות האשה בפרט היא מסירות נפש הבאה מתוך ענוה וצניעות, וזה עץ החיים – ראה חיים עם אשה וגו'.

החופש לבחור היינו בין חיים וטוב להיפך החיים והטוב (ראה נתתי לפניך וגו' ובחרת בחיים), זה צריך להדגיש, וכמו שמפרש הבעל שם טוב שגם במעשה הטוב יש חטא דהיינו הרגשת האני, נשיכת הנחש בסוף המעשה הטוב, בעקב. וממילא מאד חשוב להדגיש כאשר מדברים עם אנשים על התעצמות וכיוצא בזה, לבחור להצליח בחיים וכו', שכל השיטות ההדומות המהלכות ברחוב כולן בנויות על ישות מופרזת, היפך הקדושה. אצלנו קוראים לדרך הקדושה בהחופש לבחור… קביעה רצונית, קשור לאשה כשרה העושה רצון בעלה שעושה ומתקנת את הרצון בנפש, במה לבחור ואיך לבחור עם כל התוקף אך מתוך ענוה וצניעות אמיתיות, היינו אשת חיל עטרת בעלה. בברכת הצלחה!

אלו שתי מדרגות שצריך את שתיהן, ובכל אחת חידוש מיוחד שאין בשניה. ונסביר: מדת ההשתוות היא יסוד גדול בעבודת השם, כמובא כבר בספרי המוסר הראשונים, "שיהיה שווה אצלו אם ישבחוהו בני אדם או יגנוהו" (חובת הלבבות), אדישות חיובית. גם מורנו הבעש"ט העלה על נס את המדה הזו, וכך פירש את הפסוק "שִויתי הוי' לנגדי תמיד" – "שויתי לשון השתוות, בכל דבר המאורע הכל יהיה שוה אצלו, בין בעניין שבני אדם משבחין אותו או מבזין אותו, וכן בכל שאר דברים… וכל דבר שיארע יאמר הלא זהו מאתו יתברך שמו… אבל מצד עצמו [מצד האדם] אין חילוק, וזה מדרגה גדולה מאוד" (צוואת הריב"ש, בהקשר זה ראוי להזכיר שהבעש"ט אמר שהוא "מהדורה חדשה" של חובת הלבבות). ובשם רבי הלל מפאריטש נאמר ווארט חריף, שמי שאין בו את מדת ההשתוות ראוי לשרפו עם החמץ בערב פסח (שהרי החמץ הוא גאווה וישות, ומי שאינו במדת ההשתוות הריהו כחתיכת חמץ)…

המדה השניה היא לשמוח בבזיונות, שהרי הבזיון הזה ודאי מגיע לי, כמו שאמר דוד המלך כששמעי קלל אותו "ה' אמר לו קלל", ויש בזה כדי לזכך אותי, כדברי חז"ל בשבח "השמחים ביסורים". כך כתוב בספרי המוסר "וישמח כאשר יחרפוהו ויבזוהו, שידע שהקב"ה אוהבו בשלוח לו ייסורין קלים כאלו כדי לטהר עונותיו" (ראשית חכמה שער הענוה פ"ג. עיין שם), וכן לצד השני, להצטער כשמשבחים אותו, שמא הדבר יביאו לידי גאוה, ובוודאי אם השבח אינו נכון.

במדת ההשתוות האדם אינו 'מתפעל' ומתרגש כלל מהמציאות הסובבת. זוהי שליטה מלאה של המוחין על המדות, "מוח שליט על הלב". לעומת זאת השמח בביזיון ומצטער בשבחים זו מדה המורגשת בלב. והנה למרות שהמוח צריך להיות שליט על הלב, מבואר בחסידות שיש דרגה של פנימיות הלבהשולטת על המוח. כך יכול להיות שהרגשת השמחה על בזיונו היא ביטוי עמוק של פנימיות הלב (ומדובר בהרגשה אמתית וטבעית, ולא מלאכותית, ושלא ירמה האדם את עצמו). באמת, אין הכרעה מוחלטת מה גבוה יותר, הלב או המח, כי יש דרגה גבוהה של פנימיות המח שמעל פנימיות הלב, וכן הלאה והלאה עד אין סוף. מכל מקום, תכלית האדם בעבודתו בעולם הזה היא לתקן את הלב (והתפעלותו) על ידי המח, תיקון המדות על ידי "מוחין דגדלות", ולכן עיקר העבודה למעשה היא להגיע למדת ההשתוות.

אמנם, יש עבודה של "גדלות" ועבודה של "קטנות". ואחד היסודות העיקריים שגילה הבעש"ט הוא עבודת ה' התמימה גם במצב של קטנות (כמו שמסופר על הבעש"ט עצמו, כנודע), ובאמת יש לקב"ה נחת-רוח מיוחדת ושמחה עצומה מעבודה זו, "נער ישראל ואוהבהו". לכן יש טוב-טעם מיוחד בעבודת הנפש של השמח בביזיון ומצטער בשבח.

והנה על האדם לשאוף להיות בגדלות מוחין, אבל לפעמים הוא נופל למצב של קטנות מוחין. "שבע יפול צדיק וקם", וגם לצדיק הכי גדול יש נפילה יחסית לפי ערכו (ממדרגתו הגבוהה שהיא בבחינת מתנה מלמעלה), אלא שצריך להכין עצמו מתחילה שהנפילה לא תהיה נפילה גמורה והתרסקות ח"ו, אלא נפילה יחסית לדרגה של קטנות, המוכנה מראש ונטועה כבסיס בנפשו, וממנה יעלה חזרה (כמבואר ב"חינוך קטן" לאדה"ז). כאשר הצדיק נמצא בדרגה של גדלות מוחין, הוא נוהג במדת ההשתוות, אבל כשהוא נופל מעט מדרגתו לדרגה של קטנות (יחסית) אז יחוש שמחה בבזיון וצער מהשבח. העבודה המצויה ביותר, בפרט בדורות האחרונים, מתייחסת הרבה למצב של קטנות מוחין (או נפילה לקטנות מוחין) שמלוה אותנו בעולם הזה, אך גדולי החסידות התמסרו להנחיל את העבודה של גדלות מוחין, שכל אחד יטעם ממנה (ככתוב שאדמו"ר הזקן מסר את נפשו על הדבר), ולכן לכל אחד שייכת בפועל העבודה על מדת ההשתוות.

כל מה שעובר על עם ישראל הוא צרת רבים, כמו שניכר במעשה החטיפה והרצח של שלשת הקדושים הי"ד שעורר הזדהות רבה של המוני יהודים בכל העולם. החרדות והקשיים הפרטיים שלך הם ביטוי של 'דינים', והמשימה היא 'להמתיק את הדינים'.

המתקת הדינים בכל מקום, ובמיוחד בהקשר הזה, היא על ידי התקשרות לציבור, לכלל ישראל, "פדה בשלום נפשי… כי ברבים היו עמדי". ההתקשרות לציבור מתחילה בתחושה בצער הציבור, "כל המצטער עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור", אך גם לאחר שהתברר גורלם של הקדושים אין להתכנס ברגשות של אובדן וכאב (שהם 'דינים קשים' השורים על הפרט), אלא להמשיך את הקשר לציבור בתורה ובתפילה.

בכל בוקר לפני התפילה אומרים "הריני מקבל עלי מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'" – וכך התפילה אינה פרטית אלא חלק מתפילת הציבור. וכן בלימוד תורה יש לכוון שזו התורה שניתנה לכל ישראל בהיותם "כאיש אחד בלב אחד". למעשה, טוב לקבוע לימוד בתורה יחד עם חברה – ועדיף בקבוצה של כמה חברות – ובכך להתחזק יחד מכח התורה. בכוח העיסוק החיובי בתורה ובתפילה, מתוך התקשרות לציבור – לחזק את האמונה ולסלק את הספקות (שגם הם 'דינים קשים'). יש להסיח את הדעת מהספקות והבלבולים, לעסוק בלימוד תורה המחזק את האמונה והשמחה, ואז הספקות יתפזרו ויעלמו בע"ה. יהי רצון שתבשרי בשורות טובות.