ראשית כל, המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ומכאן ולהבא “אך טוב וחסד” ימצא אתכם כל הימים (כך היה מוסיף הרבי לאיחול המסורתי).
עליך להיות בטוחה שאבא שלך ע”ה נמצא במקום טוב מאד, ומיום ליום ומשעה לשעה עולה בעילוי אחר עילוי בגן עדן.
לעולם – בפרט בימי השבעה, החדש, השנה הראשונה וגם אחר כך – אבא, תוך כדי העליות שלו עד אין סוף, מסתכל באהבה על בני משפחתו ומשתתף אתם בשמחתם [ולהבדיל בצערם]. על כן צריך להיות, גם תוך כדי האבלות, בשמחה (זה מה שמשמח את אבא), כאשר עיקר השמחה של יהודי היא שמחה של מצוה (מבואר בתניא שיהודי הוא בעצם “נושא הפכים” – בוכה ושמח גם יחד, יש לו מקום בלב לשני הרגשות ההפוכים) – כך כותב הרבי במכתבי התנחומין שלו.
לגבי מעבר הנשמה מהעולם הזה, עלמא דשיקרא, לעולם האמת, וה’קשיים’ הכרוכים בכך, הרבי קבע ש”נסתיימה עבודת הבירורים” וכמו שבעולם הזה אין יותר עבודת הבירורים [רק עבודת היחודים, העבודה של ימות המשיח, כמבואר בתניא] כך גם למעלה – היות שאין בירורים למטה אין יותר קשיים למעלה, יש רק טוב לעומת יותר טוב [וכמו שאמרו צדיקים שהגיהנם הישן כבר נשרף ואיננו וכעת הגן עדן הקודם נעשה גיהנם ויש גן עדן חדש לגמרי].

בקבלה מבואר סוד המעבר של הנשמה לאחר מאה ועשרים שנים של חיי העולם הזה הנקרא “מעבר יבק” (מעבר יבק בגימטריא משיח בן דוד [424], ללמד שמשיח בן דוד תמיד נמצא במעבר זה שבין העולם הזה לעולם הבא, וכך הוא מחבר את שני העולמות יחד) ומבואר ש”יבק” היינו ר”ת יחוד ברכה קדושה. הקושי והקלות של המעבר הם לפי ערך התעסקות הנשמה בעולם הזה בשלשת היסודות הנ”ל: יחוד היינו התקשרות היהודי לרבו (בפרט על ידי קיום השליחות שמטיל עליו רבו), לבן/בת זוגו, לבני משפחתו כו’; ברכה היינו אהבת ישראל והענקת שפע ברכות לזולת בגו”ר; קדושה היינו כוונת התפלה ולימוד התורה של היהודי. בטוחני שלאבא ע”ה היו כל שלשה הנ”ל ולכן דרכו במעבר לגן עדן היא חלקה וקלה עד מאד.

עליך רק לחשוב ולכוון לעזור לאבא על ידי המעשים הטובים שאת עושה לעילוי נשמתו.
המעשה הטוב העיקרי [כפי שמבואר באריכות באגרת הקדש בתניא] הוא מתן צדקה כפי היכולת שלך לעילוי נשמתו של אבא. טוב גם לומר בכל יום את פרק התהלים שלו. כל פעילות של קירוב יהודים לאבינו שבשמים מקרבת את נשמתו של אבא למקור חוצבה באלהים חיים. את כל המצות (בין אדם למקום ובין אדם לחברו) יש לקיים באהבה (“לית פולחנא כפולחנא דרחימותא”) ובשמחה (“עבדו את ה’ בשמחה”).

לגבי נר נשמה: אכן יש נוהגים להדליק נר (בבית שלך) כל השנה ואם זה מוסיף לך הרגשת קשר נשמתי לאבא, לפענ”ד זהו בהחלט דבר טוב.

אין לחשוש שאת מטרידה את אבא כשאת מדברת אתו וגם מבקשת ממנו להיות מליץ יושר עבור בני המשפחה ועבור כלל ישראל (שאבא יתחנן לאל עליון שיבוא משיח עוד היום!).
כתוב: “כי נר מצוה ותורה אור” – לאבא שלך יש זכויות אין-סוף של תורה ומצות וממילא יש אצלו ריבוי מופלג של נרות ואור. ידוע שאפילו מעט אור דוחה הרבה מן החשך וכל שכן ריבוי אור שדוחה את החשך לגמרי וגם הופך את החשך לאור גדול, כיתרון האור מן החשך (מתאים לפרשת השבוע בו נפטר, פרשת יתרו, שנקרא בשם יתרו על שם הפסוק “כיתרון האור מן החשך”). בגאולה נאמר “העם ההולכים בחשך ראו אור גדול”. עכשיו אבא נמצא עם שאר הצדיקים [וביחוד יחד עם הרבי, אליו היה קשור בלב ובנפש, וכל הרביים מהבעש”ט והלאה] המתחננים כולם לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

כלל גדול קיבלתי מהרבי מליובאוויטש: צריך ללכת על “מה שרוצה באמת”. בהצלחה רבה מתוך בריאות איתנה, נחת מכל בני המשפחה ופרנסה ברווח!