בכל אחד ואחת מישראל יש ניצוץ של משיח, רצון עצמי (למעלה מטעם ודעת) להאיר את העולם כולו ב”אור כי טוב”, אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא, וכך לגאול את העולם מכל צרותיו ולהכשיר את העולם להיות מכון לשבתו יתברך לעולם ועד. אך כדי לממש את השאיפה והחזון הגדול – האמונה האיתנה של הנשמה בה’ ובתורתו שהיא המפתח להביא גאולה לעולם – זה תלוי בקב”ה עצמו.

כללות הניצוצות של משיח שבתוך בני ישראל – המכונה כנסת ישראל, סוד המלכות העליונה והשכינה הקדושה – הן מעלות מ”ן, היינו שמתעוררות יחד בבחינת אתערותא דלתתא כדי להמשיך את האתערותא דלעילא של השי”ת להביא את הגאולה בפועל ממש (דהיינו גאולת “אחישנה” כאשר זכו התחתונים להתעורר מלמטה, “בעתה” של כנסת ישראל, “כי עת לחננה כי בא מועד”). נמצא מובן שהניצוץ של משיח שבי הוא בחינת כלה המשתוקקת לחתנה, העלאת מ”ן לקראת המשכת והורדת מ”ד.

בכל דור ודור ה’ מכין שליח בשר ודם שכאשר תתעורר עת דודים על ידי גילוי הניצוצות של משיח שבנו הוא יהיה השליח של ה’, כמו משה רבינו בדורו, להוציא את העם ממצרים (לשון מיצר וגבול) ולתת לעולם כולו תורה חדשה, שהיא היא נשמת תורתנו הקדושה שנתנה לנו על ידי משה רבינו בהר סיני לאחר יציאת מצרים. גופא דאורייתא, תרי”ג מצות התורה, הוא גילוי רצונו של השי”ת. ואילו נשמתא דאורייתא היא גילוי תענוגו של ה’ המתלבש ומאיר דרך רצונו, לימוד התורה וקיום המצות בפועל. נמצא שאנחנו הכלה ומשיח הוא החתן, שעל כן אומרים “ביאת המשיח”, כאשר השותף השלישי שביניהם המחבר אותם באהבה בתענוגים הוא הקב”ה, העצמות שעליו נאמר אל דעות הוי’, הוא נושא שני הפכים כאחד, שתי דעות – דעת תחתון של הכלה ודעת עליון של המשה שבדור (עליו נאמר “ותמונת ה’ יביט”, הוא רואה את המציאות מתוך העינים של השי”ת כביכול) מי שראוי להיות המשיח הכללי כאשר נזכה תיכף ומיד ממש.

ויותר בעומק, משה-משיח הוא ה”שושבינא דמלכא”, השושבין של החתן האמיתי, הקב”ה (נמנע הנמנעות נושא הפכים וכל יכול), המביא את החתן לכלה, כנסת ישראל (כלומר שכֹחו של משה לגלות את אלקותו יתברך לנשמות ישראל). ויש גם “שושבינא דמטרוניתא”, אהרן כהן גדול אחיו הגדול של משה שמעלה את הנרות, מדליק את הניצוצות של משיח שבכל אחד ואחת מישראל, עד “שתהא שלהבת עולה מאליה”. משה מייצג את הדעת-עליון של ה’ ואהרן מייצג את הדעת-תחתון של ה’ שבכנסת ישראל. נמצא שיש שני משיחים, שני שושבינין, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. ונאמר “עד דוד הגדיל”, “ישמח (משיח) ישראל בעושיו” כאשר מלמעלה “ישמח (משיח) ה’ במעשיו”.

מה שכתבת הוא טוב – אפשר לבקש מאלו שהשתתפו במפגש לקרוא אותו ולהגיב. אכן בשביל מפגשים כאלו אתם נמצאים בתל אביב, תמשיכו לעשות חיל ולאחד את הפלגים השונים שבעמנו, לשם תיקון עולם במלכות ש-די.

יוסף הצדיק ודוד המלך מייצגים שתי תפיסות של הנהגה: יוסף נעשה משנה לפרעה מלך מצרים וניהל שם את המדינה. דוד, לעומתו, הקפיד לא לצאת את הארץ והיה מלך ישראל בלבד. גישתו של יוסף היא הנהגה בין-לאומית בסגנון תרבות הגוים, אך מותאמת לעם ישראל (כאמור ביוסף “משם רעה אבן ישראל”, הרועה, מנהיג ומפרנס, אב ובנים של ישראל) ואילו גישתו של דוד היא הנהגה לאומית יהודית שעתידה להתפשט בכל הארצות.

כפי שהוסבר לאחרונה (נדפס בגליון זה, שיעור ראשון), הנהגת חו”ל, הנהגת יוסף הצדיק, היא הנהגת צדקה בה מעונין הציבור החילוני (השואף לסגנון בין-לאומי). לעומת זאת, הנהגת ארץ ישראל, הנהגת דוד המלך, היא הנהגת משפט הדורשת מהאדם חשבון-נפש ועשית תשובה, כתביעת הציבור הדתי, ודוק.

להרחבה בנושא שני המשיחים ראה ב’בעתה אחישנה’ בהקדמה, עמ’ כד ואילך ובהתוועדות י”ט כסלו תשע”ד פ”ג.

עליך לשמוח ולהודות (שמחה והודיה הולכות יחד) בכל פעם שאתה כן מבין משהו.

הבנה וריכוז וכו׳ הם מתנה מה׳ – ויש לחשוב ולהבין שמצד עצמי לא מגיע לי כלום.

זה לא עניין של כשרון – שאני לא מוכשר ומישהו אחר כן – אלא מתנה. כמובן שצריך להתאמץ, אבל בסופו של דבר ההבנה והריכוז הם מתנה.

הכלל הגדול הוא שאם אדם שמח ומודה על מתנה קטנה – אחר כך נותנים לו מתנה יותר גדולה.

דמיון יכול להיות בעייתי ברגע שהוא בא כחלופה למציאות ומונע ממני להוציא מהכוח אל הפועל את כוחותיי בצורה נכונה.

לעתים הדמיון עלול לגרום לי לפקפק ביכולות שהעניק לי הקב”ה ו’לשתק’ אותי, מתוך מיעוט בערך עצמי.

לעתים הדמיון גורם לפעולה ההפוכה, לראות את עצמי כמי שבמדרגה נעלה ועל כן ראוי לו להתעסק רק בדברים נשגבים. ולעתים הדמיון יכול סתם להוות עבורי תחליף למציאות אמיתית, מעין מציאות וירטואלית.

כללו של דבר, דמיון שלילי מונע ממני לראות את המציאות לאשורה ולקיים את שליחותי בעולם.

כלל גדול קיבלתי מהרבי מליובאוויטש: צריך ללכת על “מה שרוצה באמת”. בהצלחה רבה מתוך בריאות איתנה, נחת מכל בני המשפחה ופרנסה ברווח!

אם ה’ חנן אותך בכשרונות בתחום החינוך והפצת המעינות, אזי כדאי לחפש דבר המתאים לך בתחומים אלו.

ברכה להצלחה בכל.

ראשית, צריך להקדים ולומר שהכלל “המעשה הוא העיקר” חל לכל לראש על מה שמחויב על פי הלכה – שם ודאי אין מקום לשיקולים כמו גאוה שעלולה להגרם מקיום החובה וכו’. על האדם לקיים את מה שמוטל עליו על פי דין ואחר כך להתמודד עם מדת הגאוה כפי שמנחה החסידות.

בנוסף, גם כאשר מדובר במשהו שאין עליו חיוב גמור, אך הפעולה היא לטובת הזולת – כגון נתינת צדקה, הפצת חסידות וכו’ – חל הכלל “המעשה הוא העיקר”. כך ענה אדמו”ר האמצעי לאברך שהתלונן שחזרת דברי חסידות ברבים גורמת לו גאוה – ‘תהיה בצל, אבל חסידות תחזור’. גם כששאל יהודי מכניס אורחים את אדמו”ר הזקן האם להמשיך במעשיו אף שאינם לשם שמים והם ממלאים אותו גאוה הוא השיב לו ‘אבל העני שבע’ – השיקול של טובת הזולת קודם לשיקולי תיקון הנפש שלי.

לעומת זאת, הסיפור שהבאת ממחיש שכדי להתמודד עם גאוה מוותרים לעתים על הידור מצוה (ולא חיוב) שנוגע לי אישית (ולא לטובת הזולת). כיוצא בכך מסופר גם בחב”ד אודות רבי אייזיק מהומיל, המשכיל הגדול, שלא היה אוכל ימים שלמים – אך לפני סיום היום טעם משהו כדי שלא יחשב לו שצם ולא יתמלא מכך גאוה. בענינים כגון דא צריך כל אחד לבחון בעצמו היטב-היטב, בהעמקה רבה, מה נכון לו לנהוג. הרבי הרש”ב מלמד בסוף קונטרס העבודה שלא כל הידור שייך לכל אחד. לגבי הידורים כאלה, שנוגעים רק לי ולא למישהו אחר, מומלץ מאד ללמוד את דבריו שם (שגם למדנו אותם בעבר בשיעור ט”ו סיון תשס”ט – ובעזרת ה’ אנו מקווים ששיעורי קונטרס העבודה גם יראו אור בספר במהלך השנה הקרובה).

בהצלחה!

מוטב להתאפק מלמתוח לאנשים את העצבים בהתוועדויות, לשתוק ולחייך ולומר איזה דבר תורה (הכנעה הבדלה המתקה) ולבוא לבית הכנסת לכל התפלה (או לפחות לקריאת התורה ומוסף כו’), מאשר לפרוש מן הצבור.

דעת הרבי היא שאין להקדים את התספורת לפני שימלאו לילד שלֹש שנים, לכן צריך להתחיל בלילה כדי שיהיה ביום הולדת ממש. נוהגים שמי שמתחיל בתספורת הוא הסבא, האבא או רב מקורב למשפחה ואח”כ כולם יכולים לגזור.

מזל טוב! מזל טוב!

כמובן שלא צריך שהתפקיד החדש יבוא על חשבון הדאגה לישוב שלך בפרט, אלא עליו לכלול גם את הישוב וצרכיו בתוך הכלל של שלמות הארץ וכו’. אם אפשר לעשות זאת, בהחלט ראוי לקבל את ההצעה ולפעול עם כל המרץ למען העם התורה והארץ וקידוש שם שמים ברבים.

בהצלחה רבה!

חז”ל בגמרא [סנהדרין קז ע”א] אומרים שדוד התחרט על מה שהוא בקש נסיון ואמר “בחנני ה’ ונסני” והבין למפרע שזה היה מתוך ישות בלתי מבוררת. כשאנחנו קוראים פסוק זה עלינו להזדהות עם דוד המלך (שהרי הוא נשמה כללית, וכשם שכל הנשמות היו בתוך נשמת אדם כאשר הוא חטא, כך לגבי דוד המלך), עם הנפילה שלו, ותוך כדי כך להתחרט על כך כשם שהוא התחרט ועשה תשובה ולומר לה’ בלב שמעתה אינני מבקש נסיונות רק שתרחם עלי ותמיד תעמוד על ימיני ותסייע לי בעבודתך [ותצרף אותי על ידי קיום מצות תורתך הקדושה, וכמו שחז”ל אמרו שלא ניתנו מצות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות].