ראשית, צריך להקדים ולומר שהכלל "המעשה הוא העיקר" חל לכל לראש על מה שמחויב על פי הלכה – שם ודאי אין מקום לשיקולים כמו גאוה שעלולה להגרם מקיום החובה וכו'. על האדם לקיים את מה שמוטל עליו על פי דין ואחר כך להתמודד עם מדת הגאוה כפי שמנחה החסידות.

בנוסף, גם כאשר מדובר במשהו שאין עליו חיוב גמור, אך הפעולה היא לטובת הזולת – כגון נתינת צדקה, הפצת חסידות וכו' – חל הכלל "המעשה הוא העיקר". כך ענה אדמו"ר האמצעי לאברך שהתלונן שחזרת דברי חסידות ברבים גורמת לו גאוה – 'תהיה בצל, אבל חסידות תחזור'. גם כששאל יהודי מכניס אורחים את אדמו"ר הזקן האם להמשיך במעשיו אף שאינם לשם שמים והם ממלאים אותו גאוה הוא השיב לו 'אבל העני שבע' – השיקול של טובת הזולת קודם לשיקולי תיקון הנפש שלי.

לעומת זאת, הסיפור שהבאת ממחיש שכדי להתמודד עם גאוה מוותרים לעתים על הידור מצוה (ולא חיוב) שנוגע לי אישית (ולא לטובת הזולת). כיוצא בכך מסופר גם בחב"ד אודות רבי אייזיק מהומיל, המשכיל הגדול, שלא היה אוכל ימים שלמים – אך לפני סיום היום טעם משהו כדי שלא יחשב לו שצם ולא יתמלא מכך גאוה. בענינים כגון דא צריך כל אחד לבחון בעצמו היטב-היטב, בהעמקה רבה, מה נכון לו לנהוג. הרבי הרש"ב מלמד בסוף קונטרס העבודה שלא כל הידור שייך לכל אחד. לגבי הידורים כאלה, שנוגעים רק לי ולא למישהו אחר, מומלץ מאד ללמוד את דבריו שם (שגם למדנו אותם בעבר בשיעור ט"ו סיון תשס"ט – ובעזרת ה' אנו מקווים ששיעורי קונטרס העבודה גם יראו אור בספר במהלך השנה הקרובה).

בהצלחה!

מוטב להתאפק מלמתוח לאנשים את העצבים בהתוועדויות, לשתוק ולחייך ולומר איזה דבר תורה (הכנעה הבדלה המתקה) ולבוא לבית הכנסת לכל התפלה (או לפחות לקריאת התורה ומוסף כו'), מאשר לפרוש מן הצבור.

דעת הרבי היא שאין להקדים את התספורת לפני שימלאו לילד שלֹש שנים, לכן צריך להתחיל בלילה כדי שיהיה ביום הולדת ממש. נוהגים שמי שמתחיל בתספורת הוא הסבא, האבא או רב מקורב למשפחה ואח"כ כולם יכולים לגזור.

מזל טוב! מזל טוב!

כמובן שלא צריך שהתפקיד החדש יבוא על חשבון הדאגה לישוב שלך בפרט, אלא עליו לכלול גם את הישוב וצרכיו בתוך הכלל של שלמות הארץ וכו'. אם אפשר לעשות זאת, בהחלט ראוי לקבל את ההצעה ולפעול עם כל המרץ למען העם התורה והארץ וקידוש שם שמים ברבים.

בהצלחה רבה!

חז"ל בגמרא [סנהדרין קז ע"א] אומרים שדוד התחרט על מה שהוא בקש נסיון ואמר "בחנני ה' ונסני" והבין למפרע שזה היה מתוך ישות בלתי מבוררת. כשאנחנו קוראים פסוק זה עלינו להזדהות עם דוד המלך (שהרי הוא נשמה כללית, וכשם שכל הנשמות היו בתוך נשמת אדם כאשר הוא חטא, כך לגבי דוד המלך), עם הנפילה שלו, ותוך כדי כך להתחרט על כך כשם שהוא התחרט ועשה תשובה ולומר לה' בלב שמעתה אינני מבקש נסיונות רק שתרחם עלי ותמיד תעמוד על ימיני ותסייע לי בעבודתך [ותצרף אותי על ידי קיום מצות תורתך הקדושה, וכמו שחז"ל אמרו שלא ניתנו מצות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות].

כמו שכותבים לפעמים את השם יהודה כיהודא, כמו"כ אפשר לכתוב ולבטא לפעמים הודיה גם כאודיה, מבלי שייקרא שינוי שם, הכל לפי רצון הבת בעצמה. אין בזה בעיה, וגם אין בזה פתרון בעיה כל שהיא – הכל תלוי בחינוך טוב ועבודת נפש פנימית.

הדיוק בתניא הוא מתיבת "הראשון", סימן ש"ממהותה ועצמותה הראשון" לא יישאר מאומה, אבל ממהותה ועצמותה האמיתית, מה שאין האדם היהודי למטה מודע אליו כלל, ודאי יישאר. מה שכתוב במבחר מבואר באריכות בשערי תשובה לאדמו"ר האמצעי קחהו משם עה"פ "ואין לזרים אתך".

קודם כל, ברכת רפואה שלמה מן השמים!

אם הרופאים המומחים (כולל "רופא ידיד") ממליצים על הניתוח אז כדאי לעשותו – שיהיה בהצלחה ושתזכה לראות ברור ובהיר לאורך ימים ושנים טובות!

עיקר סוד העין וראית אלקות הוא ענין השבת – ש–בת, סוד ג גווני העין ובת עין (ראה תקו"ז תקון ע, קכו ע"ב) – יש להדר בשמירת שבת כהלכתה, בענג שבת ושמחת שבת.

גם ארץ ישראל היא סגולה עצומה לראיה בהירה, שהרי עליה נאמר "תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". שבת ועוד עין עולה בגימטריא ארץ ישראל.

גם אם השליחות שלכם היא כעת בחוץ לארץ צריך להדק את הקשר לארץ ישראל, כהוראת אדמו"ר הצמח צדק "מאך דא ארץ ישראל".

השקר מקרר את האש-קדש [ש–קר] של אהבת השי"ת. צריך להתבונן בכך שאם אני מאמין בה' ואוהב את ה' אזי השקר מנתק אותי ח"ו מה' אמת ומקרר את כל חיות פנימית והתלהבות שיש לי בעבודת ה' ועל כן צריך להזהר מאד מאד לקיים את הכלל-גדול בתורה: "מדבר שקר תרחק" (כדי שהשקר לא ירחיק אותך מהקשר עם ה').

ברכה שכל הדינין יתמתקו בשרשם ושתמיד יהיה אך ורק טוב הנראה והנגלה לכל בני המשפחה בתוך כלל ישראל.

ראוי תמיד בכגון דא לבדוק תפילין ומזוזות שיהיו בהידור (תפילין של רש"י ושל ר"ת), לקבל הידורים נוספים בכשרות המאכלים, לחזור על הלכות טהרת המשפחה (ומה טוב לייסד שיעור נשים בטהרת המשפחה), ולהמשיך ביתר שאת ויתר עז בשליחותכם בהפצת המעינות חוצה, בה תלויה הגאולה לעם ישראל ולעולם כולו.

שתבשרו בשורות טובות.

ראשית, העיקר הוא להתחזק, מדי יום ביומו, באמונה ובטחון בה' – "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'" – לדעת שה' אוהב אותך וכל מה שנעשה הוא לטובתך הגמורה, גם מה שאת חווה כקושי ומשבר. כל ירידה בחיים היא "ירידה צורך עלייה", דהיינו שדווקא הירידה הזו תביא אותך למקום הרבה יותר גבוה מהמקום שהיית בו בתחילה (בדומה למעלה של בעלי תשובה על צדיקים גמורים, או מעלתו של מי שעמד בניסיון שבאמת נועד להעלות-לנוסס אותנו).

במישור המעשי, עלייך לעבוד לתקן את הדיבור והמחשבה, שני ה'לבושים' הפנימיים של הנפש. כך לימד מורנו הבעל שם טוב שתיקון לבוש הדיבור מתקן את הקשר בין איש לאשתו, ותיקון לבוש המחשבה מתקן את הקשר בין הורים לילדים. ובפרט, בנוגע למחשבה – גם המחשבה היא בידיים שלנו, ובכוחנו להסיח את הדעת ממחשבות זרות ומבלבלות על-ידי שנעסיק את עצמנו בחשיבה חיובית וטובה ("סור מרע" על ידי "עשה טוב"), מתוך הכרה בחשיבותן של טהרת וקדושת המחשבה, כמו שאנו מתפללים להנצל מ"הרהורים רעים".

קדושת המחשבה משפיעה לא רק על היחסים הזוגיים, אלא גם על חינוך הילדים (כדברי חז"ל על חשיבות קדושת המחשבה בשעת הזיווג) – ככל ששומרים יותר על המחשבה, במשך כל שעות היום (לא רק בשעת מגע ישיר עם הילדים), כך הדבר משפיע לטובה על הילדים, הגדלים באקלים רוחני של אווירה פנימית טהורה. כך מתחיל חינוך חסידי אמיתי. כדאי להוסיף שגם ילד שנפגע ועבר חוויות קשות, חלק עיקרי בשיקום שלו תלוי במחשבת ההורים, חשיבה אוהבת וחיובית המקרינה עליו, במודע ושלא-במודע, עוד יותר מאשר ההשפעה הטובה של הדיבור.

ובנוגע לדיבור: שלמות התיקון של הדיבור הוא בדברי אהבה וחסד בין איש לאשתו (כמבואר בספר שכינה ביניהם, בפרק 'דברי אהבה וחסד'), כאשר הדיבור הנכון חושף רבדים עמוקים בנפש וחוזר להשפיע ולתקן גם את המחשבה. אך הקשיים שהתעוררו אצלך צריכים לעורר לא להסתפק בתיקון ישיר במעגל הבין-אישי בתוך המשפחה, אלא דווקא לצאת החוצה ולהשפיע על אחרים, בעיקר בכוח הדיבור, דהיינו לפעול בתחום של קירוב לבבות לה' יתברך. כשאת באה במגע עם אנשים הרחוקים (לעת עתה) מתורה ומצוות – שיש לך הזדהות איתם מצד היצר הרע דוקא! – אזי פעולת הקירוב פועלת לטובה גם עלייך, ומסייעת לתקן גם את לבוש המחשבה ולהפטר מטרדת הנפש, בעזרת ה'. לסיום, מומלץ מאוד לקרוא בספר שיצא על הצדיק הירושלמי רבי אשר פריינד זצ"ל, ממנו אפשר ללמוד הרבה אמונה ובטחון ודרכי התמודדות עם קשיים.

כשרב נדרש להעביר שיעור בגמרא או כל מקצוע תורני אחר, עליו לשבת ללמוד את הסוגיה בכדי להכין את השיעור. הלימוד על מנת ללמד מסב את תשומת ליבו של הרב לפרטים שלא היה שם לב אליהם אם היה לומד לעצמו, שכן כל העת הוא מתבונן בסוגיה על מנת שתהיה בהירה דיה כדי להסביר אותה לתלמידיו החוצה, ולא רק להבין בשכלו פנימה. אותו תהליך מתרחש כשאדם נדרש להדריך את זולתו בדרכי העבודה, בשפלות ובשמחה, העיסוק והלימוד של הנושאים הפנימיים פועל גם על המלמד ומקדם אותו בעבודת ה' ובדבקות בו.

גם בלימוד המשותף עם התלמידים, מתבהרים ומתחדדים הדברים עקב שאלותיהם של התלמידים שנוגעות בנקודות הכי יסודיות בסוגיה, הן בנגלה והן בדרכי העבודה, כמו שאמרו חז"ל, "אמר רבי חנינא, הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן" (תענית ז, א).

ככלל, זו היתה ההדרכה של הרבי מליובאוויטש, "אתה יודע את האות א', תלמד א' ". כל מפעל השליחות של הרבי בנוי בצורה זו שעל ידי לימוד התורה ודרכי העבודה החוצה לזולתו, פועל הדבר ב'אור חוזר' על השליח עצמו ומעורר אותו לשוב בתשובה שלימה.

בנוגע למחשבה ש'אני לא ראוי ללמד', הרי שאדרבא, הכרת פחיתות ערכו האמיתי, הינה נקודת המוצא הנכונה של המשפיע. כך יש לפרש לענייננו את מאמר חז"ל, "אמר ריש לקיש קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" (ב"מ קז, ב). היה אמיתי עם עצמך – שתמיד יעמוד לנגד עיניך חסרונך ושפלותך – ועל ידי זה תוכל להשפיע על תלמידיך שיהיו אמיתיים עם עצמם וידעו את מדרגתם וחסרונם, כידוע אצל חסידים שתמצית ספר התניא היא 'אל תהיה שוטה' – היינו דע את מדרגתך האמתית.

על דרך זה מפרש ב'נעם אלימלך' את דברי משה לאהרן (רש"י לפרשת שמיני) "למה אתה בוש? לכך נבחרת". דווקא משום שאתה בוש ונדמה לך שאינך ראוי, לכן נבחרת לתפקידך.

חשוב שמלבד העיסוק בחומר אותו אתה מלמד, שיהיה לך שיעור קבוע בחסידות יחד עם רב או אברך מבוגר יותר.

לכן, אם מציעים לך תפקיד ללמד בישיבה, כדאי לך מאוד לקבל את ההצעה, ואל לך לחשוש מגיל צעיר והרגשת חוסר בשלות. בעזרת ה' תהיה בכך תועלת גם לתלמידים וגם לך.

תבשר בשורות טובות בכל האמור.