שאלה:

הסמינרים שהרב נתן בעבר על הומאופתיה היו עבורי מהפכה וקריאת כיוון לבירור ההומאופתיה מהשורש. אך כיון שהרב מעלה הסתייגויות ממצב ההומאופתיה היום אני מבקש לברר ולהבין:

א. הרב כותב שההומאופתיה מבוססת על ניתוחי מילים בשפה זרה וממילא אינה מכוונת ללשון הקדש ולשמות האמיתיים של החומרים. אך למעשה ברוב המקרים המידע שנאסף על כל חומר (remedy) מגיע מניסוי (proving) וניסיון מצטבר, ולאחר מכן אם לאחד המטפלים יש הבנה על שילוב המידע הזה עם שם החומר הוא יציין זאת. בפרט ששם התכשירים משתנה ממקום למקום ומשפה לשפה ולכן לא דורשים את שם התכשיר וגם לא את שמו המדעי.

בנוסף, איך ניתן לברר את התכשירים על פי שמותיהם בלשון הקדש, בעוד שבעברית ובמיוחד בשפת התורה יש מלאי מוגבל מאוד של שמות חומרים? בהומאופתיה יש כיום מעל 6000 תכשירים ולרובם המוחלט אין שמות עבריים. ועוד, איך להתייחס לשמות המודרניים שניתנו בידי האקדמיה והבוטנאים?  האם להתייחס אליהם כהשגחה פרטית ולדרוש את השמות שלהם כדי להבין את מהות החומר? ועוד,  בהומאופתיה משתמשים בנגזרות רבות ושילובים עם חומרים אחרים או תתי מין שונים, איך להתייחס לכל אחד מהם?

ב. הסתייגות נוספת של הרב היא שהגדרת ארבעת היסודות בהומאופתיה שונה מההגדרות של תורת ישראל. אבל העניין הזה אינו עקרון יסודי שעליו מושתת הטיפול ההומאופתי. גם בקרב ההומאופתים יש חילוקי דעות בנושא, יש כאלה שלא משתמשים בכלל במודל ארבעת היסודות, ויש מטפלים רבים שמאמצים את השקפת התורה על ארבעת היסודות וההבנות הנגזרות מכך.

ג. הרב כותב שהדילול ההומאופתי אין בו זכר ממשי ואינו מתאים למושגי הביטול בחז"ל. אבל
היום בעקבות ההתקדמות המדעית ניתן לגלות את חומר המקור בכל תכשיר גם אחרי שהוא דולל הרבה פעמים. גם אם נניח שמבחינה מדעית לא ניתן (עדיין) לראות את מולקולות החומר המקוריות, האם אין ערך לריפוי שלא ניתן להסבר מבחינה מדעית? בפרט שיש נסיון קליני רחב של ריפוי מובהק גם בדילול גבוה. לכאורה, כמו שהרב כותב בספרו רפואה שלמה על הערך הטיפולי בעיני הרופא, כוונת לבו ותפלתו, כך אפשר להניח שה' נתן בכל חומר איכויות ריפוי מסוימות שבאות לידי ביטוי בכל הרמות, גם במה שאינו נראה לעין באופן מדעי – האם מפגש של האדם עם האיכויות הללו שיכול להביא לריפוי אינו בעל ערך?

ד. האם מוגבלות של שיטה מסוימת היא סיבה לא להשתמש בה באופן גורף עד שהיא תתברר
באופן המדויק ביותר? הרי גם באלופתיה יש חסרונות רבים שהרב מונה, ובכל זאת אין הוראה לא להשתמש בשיטה זו עד שתתוקן.

ולסיום באופן אישי: אני עוסק בהומאופתיה באופן יומיומי, מה המשמעות של הסתייגויות הרב מההומאופתיה עלי באופן אישי?  האם הרב ימליץ להפסיק לעסוק בתחום זה ?

מענה

קודם כל, העיקר – ברכה שהשם יתברך יעזור בידך להיות ציר נאמן וצנור להביא ארוכה ומרפא לרבים!

הסתייגות אינה בטול ח"ו. לכל שיטה שאיננה, לעת עתה, מבוררת כל צרכה, יש הסתייגויות (וכך לכל חכמה, משבע חכמות העולם, יש הסתייגות, שעל זה נאמר "סיג לחכמה שתיקה" – כל רגע של שתיקה, של הרגשת 'איני יודע', עוזר במאד לברר יותר את החכמה).

היות שיש כמה דוגמאות מובהקות בתורה לרפואת דומה בדומה, רפואת הקב"ה (ועבדיו הנביאים), יש קודם כל ללמוד מהם את מרבית האמיתות ביחס להומאופתיה, מהעץ המר שממתיק את המים המרים, מסוד הקטרת שבה סם המות וגם סם חיים, מפרה אדמה, המטהר ומטמא, עליה נאמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", ומעל כולם נחש הנחשת – שדוקא שם רואים את חשיבות הדיוק בשם, בלשון הקדש, וגם הקשר בין הדומם (נחשת, מתכת, מתכת התפארת-רפואה) לחי ומדבר (נחש-אדם-נח [סוד נח-נחש-נחשת]). [[הרמז הזה צריך הסבר, לא הבנתי את ההקבלה ]]

יש לנו לחתור לבנות את ההומאופתיה על פי סודות לשון הקדש (אין צורך לסמוך על האקדמיה – אם כי אפשר להעזר בתובנות שלהם), ובעיקר על פי פנימיות התורה (כמו שלפוטון אנחנו קוראים אגל [טל] ולאלקטרון קוראים אופן ["האופן בתוך האופן"] וכיוצא בזה). לא חייבים להגיע ל-6000 שמות מחודשים, העיקר החומרים הכלליים יותר. חשוב מאד שהמטפל והמטופל ידעו ויתבוננו, תוך כדי הטיפול, בסודות לשון הקדש, זה יעזור מאד.

בנוגע לדילול: אין התנגדות לדילול שואף לאפס, יש בזה גם הגיון על פי סוד, שכל יש חדש צריך לצמוח מאין, ו"אין מזל לישראל" (היינו הומאופתיה מה שאין כן לאומות העולם מתאים יותר אלופתיה, מלחמת-נגד) בגימטריא קטרת כנודע. רק שאני עדיין מחפש לזה מקור מובהק בתורה (יש כמה מקורות מובהקים שמתוך המעט, המוחשי, צומח נס הריבוי המופלג).

שוב, העיקר להפוך את זה לקדש, לגילוי של פנימיות תורת ישראל, הגם שעל פי ההשגחה העליונה זה התחדש בעת החדשה על ידי אינו יהודי (שמאד הסתמך על השמות בלועזית, שעל זה היתה הבקורת), אבל כך הדרך, "ברישא חשוכא והדר נהורא", "כיתרון האור מן החשך" דוקא.

גם הבנת ארבעת היסודות, בעולם-שנה-נפש, חשובה מאד ברפואת העתיד, "דומה בדומה". עצם היכולת לדמות מילתא למילתא, סוד גזרה שוה שצריך לקבל איש מפי איש עד משה רבינו, מבוסס על ההבנה הנכונה של אש-רוח-מים-עפר, ארבעת היסודות הפשוטים, והקבלתם לדומם-צומח-חי-מדבר, ארבעת היסודות המורכבים.

כלומר שכל ה'הסתייגויות' הן בעצם רק כיווני דרך, ליתר דיוק והתקדמות בשיטת הריפוי דומה בדומה הנקרא הומאופתיה (ובאמת גם מלה זו צריך להחליף, ולהתרגל לקרוא לזה רפואת דומה בדומה).

בברכת הצלחה רבה!

הנקודה במאמר דעה שציינת היא שאין לדון את הכלל לפי הפרט (היוצא מן הכלל לרעה). ובאמת, חז"ל אומרים שעל כן פרסם הכתוב את שלֹמית בת דברי לרעה, כפרט שאינו מייצג את הכלל, הכלל טוב ורק היא לא היתה בסדר.

אך יש גם פן הפוך (ולכאורה הוא ה'כלל', בהיותה אחת מי"ג המדות שהתורה כולה נדרשת בהן): "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא". אותו פרט הוא כמו פליטת פה פרוידיאנית (של כלל הציבור) המגלה את הנמצא במצפון, גם הלא-מודע, של הכלל (היינו כל עוד שנדון את אותה אשה המקללת כפרט השייך באמת לכלל, שהוא 'שיעור קומה' אחת). אותה אשה נתנה ביטוי בפה למה שכל אותו פלג בעם חושב (גם בלא מודע שלו כנ"ל) אך מתוך 'נימוס' ('מח שליט על הלב') נמנע מלהביע.

אפשר לצאת מהפלונטר הזה רק על ידי אמונה חזקה שיש ליהודי שתי נפשות, כמבואר בתניא, וה'דתייה מסריחה' בא מהנפש הבהמית, כאשר הנפש האלקית, לעת עתה, כבולה באזיקים ואינה מסוגלת להביע את עצמה.

על כן העבודה (ההשתדלות) העיקרית שלנו צריכה להיות להאהיב את התורה והיהדות על כולם על ידי דוגמה חיה של איש ואשה בעלי מדות מתוקנות, מדות תרומיות בין אדם לחברו (למשל, לבקש יפה מאותה אשה, תוך הכרה כמה היא קשורה בנפשה לאותו כלב, שאולי הכלב שלה יבהיל את הילדים ושעל כן כדאי שהיא תשאיר אותו בחוץ). לא לשקוע כלל וכלל במחלוקות ומריבות, רק להרבות אור של אהבת ישראל לכולם מתוך אמונה ש"לבלתי ידח ממנו נדח" ויבוא יום (בקרוב, אמן!) שכולם יראו את האור-כי-טוב – "ובא לציון גואל".

צריך לומר שכוונת שניהם עולה בקנה אחד.

בכלל, יש הרבה דברים שרבי נחמן אמר לחסידיו שרק הוא יודע או שרק הוא יכול להתמודד עם זה ולברר זאת (כמו הלימוד בספרי חקירה), ודרך חב"ד היא שגם חסידים גדולים יכולים להתעסק ולברר אותם.

גם לעזור ליהודי במקצת, להקל עליו במקצת מסבלו, זו מצוה רמה ונשגבה ואין לשער ערכה. כאשר אתה מרחם על נשמה סובלת ומשתדל לעזור במה שאתה יכול, אתה מעורר רחמים רבים על כלל ישראל, על שכינתא בגלותא, ובכך מזרז את הגאולה לכלל ישראל ולכללות העולם.

על כן לא נראה לי שכדאי להחליף מקצוע, צריך להמשיך בהתעוררות רחמים רבים מן השמים על כל המטופלים בתוך שאר חולי עם ישראל.

אך אם אתה זקוק לתקופה קצרה של מנוחת הנפש, זה בודאי מוצדק, וכמאמר חז"ל "פעמים שבטולה… זהו קיומה".

ברכות להצלחה רבה בכל, ושתזכה לראות נסים גלויים בעבודה שלך.

סיפור יפה מאד! כולנו מתגיירים לקראת קבלת התורה מחדש. ככל שאנחנו נרגיש את עצמנו כגרים ממש כך יתעוררו ניצוצות קדושים יהודיים המפוזרים אצל או"ה להתגייר אף הם – ובא לציון גואל!

קבלת התורה בשמחה ובפנימיות!

ברכת קבלת התורה בשמחה ובפנימיות – לקבל ומיד להשפיע, ואז, בזכות זה לקבל עוד, עד בלי די, וגם את זה מיד להשפיע! בהצלחה רבה ומופלגה!

אמרות צדיקים שלא מבינים, צריך לקבל בתמימות גמורה ללא שום חקירות, כמו שלא מבינים את ה' כך לא מבינים את כל דברי צדיקי האמת (אם היו מבינים את הכל, היה זה סימן שהוא לא צדיק אמת). בכגון דא צריך להתבונן ש"ה' הוא הכל והכל זה ה'" ו"אין עוד מלבדו", וממילא מה זה בכלל נוגע מי הצדיק היותר גדול. העיקר הוא שצריך להתקשר לאותו צדיק שאני מרגיש הכי הרבה שייכות אליו והזדהות אתו (מרגיש איך שהוא 'כולל'-'מכיל' אותי) ומרגיש שהוא מאיר את עיני בתורתו וחודר לעמקי נשמתי, לכוון אותי בדרך עבודת ה' השייכת אלי ולדעת מה היא השליחות שלי בחיים.

פרק קל"א בתהלים היה הפרק הכי אהוב על ר' אשר, הוא חזר על פסוקיו תמיד, המצלצלים לי בראש עד היום הזה. מה שאתה כותב גם הייתי חושב לעצמי כששמעתי אותו אומר את הפסוקים ב'טעמים' המיוחדים שלו. חשוב על ר' אשר כשאתה אומר את הפסוקים האלה – המסוגלים להביא את אומרם לשפלות (ושמחה, ודבקות בה').

דברנו הרבה פעמים על כך שצריכים 'חוש' כדי לזהות מי רציני באמת, וחבל להפסיד את הרציניים בגלל הלא-רציניים. העיקר להרגיש את הענוה ושפלות שלו ואת הכמיהה שלו להיות יהודי, בן לעם ה' מתוך דבקות בתורת ה', כלומר רצון עז ללמוד ולדעת, שמי שאינו רציני אין לו את זה בכלל. דבר ראשון צריך לקבוע עת ללמוד אתו נגלה וחסידות ועי"ז די קל לדעת מי הוא ואם הוא באמת רוצה להתקרב לתורה ומצות. [אם מרגישים שהוא לא רציני אז ודאי אין מה להמשיך וללוות אותו] .

מענה:

על תגובה אימפולסיבית כגון צעקה על ילד ששבר משהו כן צריך לשלוט, זה לא כמו ראיית דבר אסור ברגע ראשון שכלל לא נמצאת בשליטת האדם (אלא אם כן יסגור את עיניו כל היום, כמו שבאמת עשו כמה צדיקים). לא כתוב בתורה 'לא תראו' אלא "לא תתורו אחרי גו'" – תתורו משמע ברצון.

שאלת-המשך:

איך אפשר לשלוט על התגובה הראשונית הטבעית, ברגע הראשון? זה נשמע כח לא אנושי, או סוג של אדישות קיצונית.

מענה:

אימפולסיביות היא אמנם טבע ראשון, אך טבע לא מתוקן. כפי שהסברנו פעמים רבות (בכלל ובנוגע לאימפולסיביות בפרט [וראה חוברת עידון המדות עמ' יח]), צריך להגיע לטבע שני, בגימטריא אמת. המנעות מתגובה אימפולסיבית איננה אדישות כלל, אלא אדרבה, זוהי גדלות מוחין. אימפולסיביות היא קטנות מוחין.

כל כוונת-תיקון ספירת העומר היינו לצאת מקטנות מוחין לגדלות מוחין, כדי לקבל את התורה בגדלות מוחין (גדלות שני מצד אבא, שהיא ראית המהות – כשהילד שבר את הכוס רואים משהו אחר לגמרי, מהרגע הראשון כבר רואים את ההשגחה והטוב שבזה) בשמחה ובפנימיות.
כמובן, אם יש במעשי הילד סכנה כל שהיא רצים מיד להציל כו', עם כל הרגש הגדול של אהבת ישראל כו'.

מענה:

האם הוא מבין שצריך לכבד את האבא יותר ממישהו אחר? אם כן, כך גם בנוגע לאחים…

מענה:

מי שזקוק לפרנסה כשרה, שום מלאכה מותרת אינה בזויה לו, כמו שאמרו חז"ל "פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות". הדוגמה הפשוטה הכי טובה זה אינסטלטור המטפל ומתקן את הביוב, ודאי שצריך להעסיק יהודי ולעודד בזה עבודה עברית.

אין להשוות בין חו"ל לארץ ישראל, כאן יש איסור של "לא תחנם" אלא אם כן הגוי הוא גר תושב (לדעת הרמב"ם, וגם לפי הראב"ד וכו' אין להניח אויבים בינינו), דבר שלא קיים בימינו.