חז"ל בגמרא [סנהדרין קז ע"א] אומרים שדוד התחרט על מה שהוא בקש נסיון ואמר "בחנני ה' ונסני" והבין למפרע שזה היה מתוך ישות בלתי מבוררת. כשאנחנו קוראים פסוק זה עלינו להזדהות עם דוד המלך (שהרי הוא נשמה כללית, וכשם שכל הנשמות היו בתוך נשמת אדם כאשר הוא חטא, כך לגבי דוד המלך), עם הנפילה שלו, ותוך כדי כך להתחרט על כך כשם שהוא התחרט ועשה תשובה ולומר לה' בלב שמעתה אינני מבקש נסיונות רק שתרחם עלי ותמיד תעמוד על ימיני ותסייע לי בעבודתך [ותצרף אותי על ידי קיום מצות תורתך הקדושה, וכמו שחז"ל אמרו שלא ניתנו מצות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות].

כמו שכותבים לפעמים את השם יהודה כיהודא, כמו"כ אפשר לכתוב ולבטא לפעמים הודיה גם כאודיה, מבלי שייקרא שינוי שם, הכל לפי רצון הבת בעצמה. אין בזה בעיה, וגם אין בזה פתרון בעיה כל שהיא – הכל תלוי בחינוך טוב ועבודת נפש פנימית.

הדיוק בתניא הוא מתיבת "הראשון", סימן ש"ממהותה ועצמותה הראשון" לא יישאר מאומה, אבל ממהותה ועצמותה האמיתית, מה שאין האדם היהודי למטה מודע אליו כלל, ודאי יישאר. מה שכתוב במבחר מבואר באריכות בשערי תשובה לאדמו"ר האמצעי קחהו משם עה"פ "ואין לזרים אתך".

קודם כל, ברכת רפואה שלמה מן השמים!

אם הרופאים המומחים (כולל "רופא ידיד") ממליצים על הניתוח אז כדאי לעשותו – שיהיה בהצלחה ושתזכה לראות ברור ובהיר לאורך ימים ושנים טובות!

עיקר סוד העין וראית אלקות הוא ענין השבת – ש–בת, סוד ג גווני העין ובת עין (ראה תקו"ז תקון ע, קכו ע"ב) – יש להדר בשמירת שבת כהלכתה, בענג שבת ושמחת שבת.

גם ארץ ישראל היא סגולה עצומה לראיה בהירה, שהרי עליה נאמר "תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". שבת ועוד עין עולה בגימטריא ארץ ישראל.

גם אם השליחות שלכם היא כעת בחוץ לארץ צריך להדק את הקשר לארץ ישראל, כהוראת אדמו"ר הצמח צדק "מאך דא ארץ ישראל".

השקר מקרר את האש-קדש [ש–קר] של אהבת השי"ת. צריך להתבונן בכך שאם אני מאמין בה' ואוהב את ה' אזי השקר מנתק אותי ח"ו מה' אמת ומקרר את כל חיות פנימית והתלהבות שיש לי בעבודת ה' ועל כן צריך להזהר מאד מאד לקיים את הכלל-גדול בתורה: "מדבר שקר תרחק" (כדי שהשקר לא ירחיק אותך מהקשר עם ה').

ברכה שכל הדינין יתמתקו בשרשם ושתמיד יהיה אך ורק טוב הנראה והנגלה לכל בני המשפחה בתוך כלל ישראל.

ראוי תמיד בכגון דא לבדוק תפילין ומזוזות שיהיו בהידור (תפילין של רש"י ושל ר"ת), לקבל הידורים נוספים בכשרות המאכלים, לחזור על הלכות טהרת המשפחה (ומה טוב לייסד שיעור נשים בטהרת המשפחה), ולהמשיך ביתר שאת ויתר עז בשליחותכם בהפצת המעינות חוצה, בה תלויה הגאולה לעם ישראל ולעולם כולו.

שתבשרו בשורות טובות.

ראשית, העיקר הוא להתחזק, מדי יום ביומו, באמונה ובטחון בה' – "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'" – לדעת שה' אוהב אותך וכל מה שנעשה הוא לטובתך הגמורה, גם מה שאת חווה כקושי ומשבר. כל ירידה בחיים היא "ירידה צורך עלייה", דהיינו שדווקא הירידה הזו תביא אותך למקום הרבה יותר גבוה מהמקום שהיית בו בתחילה (בדומה למעלה של בעלי תשובה על צדיקים גמורים, או מעלתו של מי שעמד בניסיון שבאמת נועד להעלות-לנוסס אותנו).

במישור המעשי, עלייך לעבוד לתקן את הדיבור והמחשבה, שני ה'לבושים' הפנימיים של הנפש. כך לימד מורנו הבעל שם טוב שתיקון לבוש הדיבור מתקן את הקשר בין איש לאשתו, ותיקון לבוש המחשבה מתקן את הקשר בין הורים לילדים. ובפרט, בנוגע למחשבה – גם המחשבה היא בידיים שלנו, ובכוחנו להסיח את הדעת ממחשבות זרות ומבלבלות על-ידי שנעסיק את עצמנו בחשיבה חיובית וטובה ("סור מרע" על ידי "עשה טוב"), מתוך הכרה בחשיבותן של טהרת וקדושת המחשבה, כמו שאנו מתפללים להנצל מ"הרהורים רעים".

קדושת המחשבה משפיעה לא רק על היחסים הזוגיים, אלא גם על חינוך הילדים (כדברי חז"ל על חשיבות קדושת המחשבה בשעת הזיווג) – ככל ששומרים יותר על המחשבה, במשך כל שעות היום (לא רק בשעת מגע ישיר עם הילדים), כך הדבר משפיע לטובה על הילדים, הגדלים באקלים רוחני של אווירה פנימית טהורה. כך מתחיל חינוך חסידי אמיתי. כדאי להוסיף שגם ילד שנפגע ועבר חוויות קשות, חלק עיקרי בשיקום שלו תלוי במחשבת ההורים, חשיבה אוהבת וחיובית המקרינה עליו, במודע ושלא-במודע, עוד יותר מאשר ההשפעה הטובה של הדיבור.

ובנוגע לדיבור: שלמות התיקון של הדיבור הוא בדברי אהבה וחסד בין איש לאשתו (כמבואר בספר שכינה ביניהם, בפרק 'דברי אהבה וחסד'), כאשר הדיבור הנכון חושף רבדים עמוקים בנפש וחוזר להשפיע ולתקן גם את המחשבה. אך הקשיים שהתעוררו אצלך צריכים לעורר לא להסתפק בתיקון ישיר במעגל הבין-אישי בתוך המשפחה, אלא דווקא לצאת החוצה ולהשפיע על אחרים, בעיקר בכוח הדיבור, דהיינו לפעול בתחום של קירוב לבבות לה' יתברך. כשאת באה במגע עם אנשים הרחוקים (לעת עתה) מתורה ומצוות – שיש לך הזדהות איתם מצד היצר הרע דוקא! – אזי פעולת הקירוב פועלת לטובה גם עלייך, ומסייעת לתקן גם את לבוש המחשבה ולהפטר מטרדת הנפש, בעזרת ה'. לסיום, מומלץ מאוד לקרוא בספר שיצא על הצדיק הירושלמי רבי אשר פריינד זצ"ל, ממנו אפשר ללמוד הרבה אמונה ובטחון ודרכי התמודדות עם קשיים.

כשרב נדרש להעביר שיעור בגמרא או כל מקצוע תורני אחר, עליו לשבת ללמוד את הסוגיה בכדי להכין את השיעור. הלימוד על מנת ללמד מסב את תשומת ליבו של הרב לפרטים שלא היה שם לב אליהם אם היה לומד לעצמו, שכן כל העת הוא מתבונן בסוגיה על מנת שתהיה בהירה דיה כדי להסביר אותה לתלמידיו החוצה, ולא רק להבין בשכלו פנימה. אותו תהליך מתרחש כשאדם נדרש להדריך את זולתו בדרכי העבודה, בשפלות ובשמחה, העיסוק והלימוד של הנושאים הפנימיים פועל גם על המלמד ומקדם אותו בעבודת ה' ובדבקות בו.

גם בלימוד המשותף עם התלמידים, מתבהרים ומתחדדים הדברים עקב שאלותיהם של התלמידים שנוגעות בנקודות הכי יסודיות בסוגיה, הן בנגלה והן בדרכי העבודה, כמו שאמרו חז"ל, "אמר רבי חנינא, הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן" (תענית ז, א).

ככלל, זו היתה ההדרכה של הרבי מליובאוויטש, "אתה יודע את האות א', תלמד א' ". כל מפעל השליחות של הרבי בנוי בצורה זו שעל ידי לימוד התורה ודרכי העבודה החוצה לזולתו, פועל הדבר ב'אור חוזר' על השליח עצמו ומעורר אותו לשוב בתשובה שלימה.

בנוגע למחשבה ש'אני לא ראוי ללמד', הרי שאדרבא, הכרת פחיתות ערכו האמיתי, הינה נקודת המוצא הנכונה של המשפיע. כך יש לפרש לענייננו את מאמר חז"ל, "אמר ריש לקיש קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" (ב"מ קז, ב). היה אמיתי עם עצמך – שתמיד יעמוד לנגד עיניך חסרונך ושפלותך – ועל ידי זה תוכל להשפיע על תלמידיך שיהיו אמיתיים עם עצמם וידעו את מדרגתם וחסרונם, כידוע אצל חסידים שתמצית ספר התניא היא 'אל תהיה שוטה' – היינו דע את מדרגתך האמתית.

על דרך זה מפרש ב'נעם אלימלך' את דברי משה לאהרן (רש"י לפרשת שמיני) "למה אתה בוש? לכך נבחרת". דווקא משום שאתה בוש ונדמה לך שאינך ראוי, לכן נבחרת לתפקידך.

חשוב שמלבד העיסוק בחומר אותו אתה מלמד, שיהיה לך שיעור קבוע בחסידות יחד עם רב או אברך מבוגר יותר.

לכן, אם מציעים לך תפקיד ללמד בישיבה, כדאי לך מאוד לקבל את ההצעה, ואל לך לחשוש מגיל צעיר והרגשת חוסר בשלות. בעזרת ה' תהיה בכך תועלת גם לתלמידים וגם לך.

תבשר בשורות טובות בכל האמור.

אנו חיים בתוך ממד הזמן. העולם מורכב משלשה ממדי המקום (אורך רוחב ועומק), ואליהם מצטרף הזמן שגם הוא נברא ולמעשה הוא ממד נוסף במציאות (כידוע גם היום בפיזיקה על הקשר בין מקום וזמן). בספר יצירה מדובר על "עולם, שנה, נפש" – דהיינו: מקום (עולם), זמן (שנה), אדם (נפש) – כאשר הזמן מהווה ממוצע בין האדם למקום, וסוד ממד הזמן הוא עצם החיוּת.

משמעות המושג שבת אינה רק יום השביעי, יום השבת, אלא כל השבוע נקרא שבת (במיוחד בלשון חז"ל, כמו "יום ראשון בשבת". אך גם בלשון התורה: "שבע שבתות תמימות", ומתרגם אונקלוס: שבתות – שבועין). כל ממד הזמן נקרא שבת, ולכן יש להתבונן על יום השבת כשיא ומוקד של הזמן כולו.

כל חיים מתאפיינים בתנועה חוזרת של רצוא ושוב, "והחיות רצוא ושוב" (אל תקרי חיוֹת אלא חיוּת), ובלשון ספר יצירה "אם רץ לבך שוב לאחד" (לפי הגירסה המובאת בתניא). גם בממד הזמן יש את התנועה הזו באופן הבא: בימים רביעי-חמישי-שישי יש תנועה של עליה, "רצוא", חיוּת הזמן עולה דרך שלשת העולמות: עולם העשיה, עולם היצירה ועולם הבריאה (בי"ע). וכן מתעלה במקביל נפש האדם לקראת קדושת השבת (ויש שזוכים לחוש זאת ממש) – ולכן בתפילת שחרית של יום רביעי אומרים בסוף "שיר של יום" פסוקי "לכו נרננה" ("לכו נרננה הקטן") הקשורים לקבלת שבת. העליה מגיעה לשיאה ביום השבת קודש, שבת מנוחה, מגיעים "אל המנוחה ואל הנחלה" במקור נשמות ישראל בעולם האצילות (שהוא עולם אלוקי, כולו טוב ואין בו מודעות נפרדת כלל). לאחר מכן יש תנועה של ירידה, "שוב", המתחילה בהבדלה במוצאי שבת: בימים ראשון-שני-שלישי יורדים בחזרה דרך העולמות בריאה-יצירה-עשיה, ושוב עולים, וחוזר חלילה.

מורנו הבעל שם טוב המשיל למלך ששלח את בנו למדינה רחוקה, והתכלית היא שהבן יחזור להפגש עם אביו המלך לאחר כל מה שרכש במדינת הים. בדומה לזה יש בכל שבוע (השבת): הנשמות יורדות ממקורן והולכות למסע בדרכי העולם, עד שפונות בדרכן חזרה ומגיעות הביתה בשבת לאחר השבוע המייגע (אך בזכות זכירת השבת גם בששת ימי המעשה, נשמרים לא להנתק מקדושת השבת).

יגיעת ימי החול מכינה לשבת (כבר מיום ראשון, "מחד בשבת לשבת") – הן בהכנות הפשוטות לשבת, והן בהתעלות פנימית של כל החיות-הזמן מכל השבוע (שבת) שחוזר ומגיע למקורו. ביום השבת מתקיים "יגעתי ומצאתי תאמין" – בזכות היגיעה של ימי השבוע, זוכים ל"מציאה" של קדושה ביום השבת, ואז "תאמין" כיון ששבת היא בחינת אמונה, בה מתגלה האמונה, "אז תתענג על הוי'".

נמצא שהשבת, הקבועה וקיימת מימי בראשית, היא פעימת הזמן כולו. כאשר יהודי שומר שבת, הוא הופך להיות "בעל הבית" על הזמן. וללא שמירת השבת, חלילה, הוא נתון תחת ממשלת הזמן לגריעותא, "עבדי הזמן עבדי עבדים הם", כל הזמן "אין לו זמן" לשום דבר שבקדושה. שמירת השבת "מסדרת את הזמן" כראוי, בתנועת רצוא ושוב (כמו אדם שמסדיר את הנשימה), וכל החיים מתנהלים באור השבת.

נוסיף רמז בחכמת החשבון. המושג רצוא ושוב מומחש במספרי "יהלום" – מספרים שמקיימים את המשוואה: סכום כל המספרים מאחד עד מספר מסוים, ובחזרה מאותו מספר עד אחד (דבר שיוצר צורת שני משולשים הפוכים זה על גבי זה, יהלום) – שאפשר לקרוא להם גם "מספרי רצוא ושוב". כעת נחשב את ה"יהלום" של 26, ערך שם הוי' ב"ה: 1 ועוד 2 וכו' עד 26, ושוב 26 ועוד 25 עד 1. התוצאה תהיה 702, גימטריא שבת. זו המחשה יפהפיה לתהליך הרצוא-ושוב בכל השבוע (השבת): העולם נברא בשמו הגדול, שם הוי', וכאשר מתקיימת תנועת רצוא ושוב, אל הוי' וממנו, נוצרת השבת, ממד הזמן.

ניתן להתבונן בציור הזה כעלייה מהנקודה של 1 המייצגת מודעות עצמית נפרדת (שיש בעולמות, וכלפיה נדרשת 'הכנעה'), אל שם הוי', מודעות אלוקית (לאחר עבודת ה'הבדלה'), ושוב חוזרים לאחד ("שוב לאחד") ורוכשים מודעות טבעית מתוקנת שבה חשים שהוי' אחד בכל מקום, וזהו סוד השבת.

עבודת השם הרצויה היום, ככלל, אינה להוסיף צומות ותעניות מעבר למה שאנחנו חייבים. כבר בגמרא הגבילו חז"ל את התענית רק לאדם בריא שיכול לצער את עצמו, ואם לאו "כל היושב בתענית נקרא חוטא", וכן הזהירו שהתענית לא תפגע בעבודת ה' כמו תלמיד-חכם שלימוד התורה שלו יפגע (ראה תענית יא, א-ב). באו גדולי החסידות ואמרו שבדורות שלנו, בדרך כלל, ריבוי הצומות מחליש ואינו רצוי, וגם בנוגע לצומות הכתובים בספרים כתיקון לחטאים שונים – כמו למשל לתיקון הברית (שזהו העניין המיוחד של ימי השובבי"ם, פרשיות שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו ומשפטים) – במקום להתענות מוטב להרבות בנתינת צדקה, מתוך הכרה שהתיקון היסודי נעשה בעצם התשובה והצדקה היא תוספת לכפרה (כמבואר היטב בספר התניא, אגרת התשובה פ"ג). זהו הכלל הגדול, וכל עוד אין הוכחה ברורה שאתה היוצא מן הכלל – עליך לנהוג כפי הכלל, וודאי שלא תפסיד מזה.

הבעיה בצומות אינה רק הפגיעה בבריאות הגוף – והרי "היות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא", כדברי הרמב"ם (הלכות דעות ד, א) – אלא הפניית תשומת-הלב מתיקון פנימי ואמיתי לממד החיצוני, כמו שהזהירו הנביאים "הכזה יהיה צום אבחרהו, יום ענות אדם נפשו?!" (ישעיה נח, ה). אך יותר מזה, לא רק שהאדם עלול להזניח את התיקון הנפשי ועבודת התשובה, אלא שהצום עצמו יהיה לו לרועץ כיון שהוא יגרום לו לגאוה ותחושת התפארות שלילית על-פני אחרים שאינם צמים (גם אם זו מחשבה שאינה מפורשת אך קיימת בדקות).

כוונת התענית הרצויה היא שהאדם ממעט את עצמו – כמו בנוסח הנהוג בסיום תענית "יהי רצון מלפניך שיהא מיעוט חלבי ודמי שנתמעט היום כחלב מונח על גבי המזבח", וכמו שרומזת המלה צום מלשון צמצום – וממילא חש ענוה ו'מיעוט' עצמו כלפי אחרים. אבל הצום עלול לגרום לצמצום המוחין, "קטנות מוחין" (כמצוי מאד), ואז התוצאה היא הפוכה: האדם חושב רק על עצמו (ועל הארוחה בסוף הצום…), מגדיל ומשמין את היֵשות שלו ומתפאר על אחרים, ונמצא ששכרו המדומה יוצא בהפסדו הגדול.

גדולי החסידות מבארים שיש כמה מדרגות בתענית, כאשר הדרגה הגבוהה ביותר היא שהאדם כל-כך שקוע בתורה ועבודת ה' עד שהוא פשוט שוכח לאכול, ולא היה לו בזה צער כלל (ראה בספר 'חנה אריאל' פרשת צו). וכן מסופר על כמה גדולים שהיו מתענים חלק מהיום, ושוברים את הצום לפני סוף היום, כדי שלא לתת מקום לסיפוק עצמי וגאוה (שהנה השלמתי את הצום). אך נקודה עיקרית היא שפשוט וברור כי את כל הדרגות השייכות לך באמת ודאי שתוכל להשיג בלי להוסיף תעניות שאינן כתובות בתורה, ומי שמדמה לעצמו אחרת זו כבר טעות חמורה בעבודת השם יתברך.

מכל מקום, יש בהחלט עניין בעבודה של "מיעוט אכילה" (אחת הדרכים שהתורה נקנית בהם), להגביל את תאוות האכילה באופן מבוקר, ללא צורך להגיע לתענית מצערת כלל (וכדאי לציין שהיו צדיקים גדולים שהיתה להם עבודה מיוחדת בריבוי אכילה – כמו בעל ה'שפת אמת' שיום ההילולא שלו חל בקרוב – אלא שזה כבר עניין ליחידי סגולה).

כל העבודה של תענית ומיעוט אכילה שייכת ל"קו שמאל", מדת הדין, הגבורה והצמצום (קו שמאל נקרא בקבלה "חד קציר", והמלה קציר משמעותה גם חולה), אבל עיקר העבודה שלנו היא ב"קו ימין", מדת החסד והאהבה, כמו הכלל הגדול בתורה "ואהבת לרעך כמוך", ולכן יש עדיפות מהותית לעבודת הצדקה וגמילות-חסדים. בתשובה ובתענית האדם עוסק בתיקון עצמו כפרט, אבל העיקר הוא לצאת מעצמו ולפנות אל הכלל-הציבור (ובכך זוכה גם לתיקון עצמו יותר בעומק, לא רק ברובד המודע שלו כפרט אלא גם ברבדים הנעלמים של נפשו). לכן התענית המחויבת בהלכה היא רק תענית ציבור, כאשר כל הציבור מתענים על צרות וכדו' – ביטוי מובהק של אחדות ישראל ותשובה שלמה (כאשר אף אחד כפרט אינו מתגאה על חברו, אלא כולם באים לפני ה' בהכנעה וברוח נמוכה).

בקיצור נמרץ, ידוע הכלל כי "את זה לעֻמת זה עשה האלקים" – הקדוש ברוך הוא ברא בעולמות תופעות בקדושה ולעומתן תופעות מקבילות בעולמות החול ואפילו בטומאה. תופעת "את זה לעֻמת זה עשה האלקים" קיימת אפילו בעניני חכמה וסוד, שדברים המקבילים לחכמת התורה וסודותיה מופיעים "כקוף בפני אדם" גם בחכמות החיצוניות. מטרת הדבר היא לאפשר בחירה חפשית אמיתית, כאשר תמונת המציאות השטחית אינה מראה יתרון חד-משמעי ומוחלט לקדושה.

ככלל, החוקרים (הפילוסופים) השיגו רק את סוד שלשת העולמות התחתונים, בריאה-יצירה-עשיה, בהם יש מציאות נפרדת מעצם האלקות – עולם המעשים (עשיה), עולם הרגש (יצירה) ועולם השכל (בריאה). הדברים נכונים אפילו ביחס לחוקרי ישראל, כמו הרמב"ם, אלא שהחוקרים היהודיים השיגו את פנימיות העולמות התחתונים ואילו הלא-יהודים את חיצוניות אותם העולמות).

לעומת זאת, הקבלה בעיקרה מדברת על עולם האצילות (ולמעלה ממנו), שהוא עולם אלוקי באמת – עולם בו כל האורות והכלים של הספירות העליונות אינם עומדים בפני עצמם, כבעלי מודעות עצמית נפרדת, אלא הם נמצאים באחדות מלאה עם המאציל, הקב"ה. את האחדות הזו השכל האנושי אינו מסוגל לתפוס, לכן דווקא היא נקראת "רזא דמהימנותא" – סוד האמונה (בעוד ששאר ההשגות השייכות לעולמות התחתונים אינן בגדר רז וסוד כלל!).

מתוך ההתחזקות באמונת ישראל התמימה באחדות ה', למעלה מכל החקירות, זוכים להבין באמת את סודות הקבלה והחסידות – סודות שאינם נובעים מהשכל האנושי, אלא מיישבים בתוכו את האמונה הבלתי-נתפשת, הופכים אותה מחויה המרחפת מעל המודעות ל'מזון' שממלא את כל האישיות ומנחיל לאדם אורחות חיים.

ראשית, באופן כללי בנוגע לשיטות שונות הנלמדות ממקורות זרים, יש לדעת כי ממאמר חז"ל "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין" אנו למדים שאפשר לקבל חכמה מגויים בתנאי שלא נקבל את שיטת החיים (התורה) של אותה חכמה. חובה על כל יהודי לברר את ניצוצות האמת הטמונות בחכמה ההיא. הדבר דומה לגיור כהלכה, שבו אנחנו מכניסים את ניצוצות האמת תחת כנפי האמונה הטהורה בה' אחד.

בנוגע לשיטות רפואה אלטרנטיביות, הכלל הוא שאם שיטה מסוימת מובנת לגמרי במונחים פיזיים בלבד, ללא שום "ריח" של רוחניות זרה, אין בה איסור גמור (אם כי, כמובן, שיטות רבות אינן אלא שטות במקרה הטוב והונאה במקרה הרע). אבל שיטה שיש בה רוחניות זרה, ואפילו סממנים מועטים, חייבת לעבור "גיור כהלכה" שבו השֵם הזר של השיטה מבוטל לגמרי, והרעיונות הטובים שבה מוטמעים מחדש (בכך יש יתרון לרפואה הקונבנציונאלית, למרות שפעמים רבות יש כנגדה ביקורת מוצדקת, כיון שביסודה עומדת 'חכמה' ללא 'תורה').
השיטה ההומאופתית הקלאסית צריכה בירור ותיקון. יסודות השיטה הזו בנויים על ניתוחי מלים ומונחים בשפה זרה (גרמנית). עצם הרעיון שהשם מצביע על המהות הוא ודאי נכון, ויש לו מקורות ברורים בתורה (במיוחד בקבלה ובחסידות) – אלא שזה נכון בנוגע ללשון הקודש שהיא שפת הבריאה (ובשפות אחרות יש רק ניצוצות שהגיעו מלשון הקודש). אכן, האתגר של רפואת העתיד לפי התורה הוא למצוא את סגולות הרפואה הטבעית בכל דבר בבריאה לפי שורשו בלשון הקודש, ולגלות את סוד הבריאוּת מתוך יסודות הבריאה. רפואה זו תברר את הנקודות הנכונות בהומאופתיה ותכלול אותה בפנים מתוקנות.

אם כן, טיפול הומיאופתי לפי השיטה הקלאסית אינו מומלץ לכתחילה. מה גם שנתקלנו במקרים שטיפול כזה גרם לנזקים. מכל מקום, מי שכבר התחיל טיפול כזה ורואה שהטיפול היטיב לו, ולא גרם נזקים נלווים, יכול להמשיך בכך.

בנוגע לתרופות הומיאופתיות, לא לפי השיטה הקלאסית, הן יכולות להועיל במקרים מסוימים ואין לי התנגדות אליהן.
שתהיה לנו שנה בריאה, בריאות הגוף ובריאות הנפש.