אנו חיים בתוך ממד הזמן. העולם מורכב משלשה ממדי המקום (אורך רוחב ועומק), ואליהם מצטרף הזמן שגם הוא נברא ולמעשה הוא ממד נוסף במציאות (כידוע גם היום בפיזיקה על הקשר בין מקום וזמן). בספר יצירה מדובר על "עולם, שנה, נפש" – דהיינו: מקום (עולם), זמן (שנה), אדם (נפש) – כאשר הזמן מהווה ממוצע בין האדם למקום, וסוד ממד הזמן הוא עצם החיוּת.

משמעות המושג שבת אינה רק יום השביעי, יום השבת, אלא כל השבוע נקרא שבת (במיוחד בלשון חז"ל, כמו "יום ראשון בשבת". אך גם בלשון התורה: "שבע שבתות תמימות", ומתרגם אונקלוס: שבתות – שבועין). כל ממד הזמן נקרא שבת, ולכן יש להתבונן על יום השבת כשיא ומוקד של הזמן כולו.

כל חיים מתאפיינים בתנועה חוזרת של רצוא ושוב, "והחיות רצוא ושוב" (אל תקרי חיוֹת אלא חיוּת), ובלשון ספר יצירה "אם רץ לבך שוב לאחד" (לפי הגירסה המובאת בתניא). גם בממד הזמן יש את התנועה הזו באופן הבא: בימים רביעי-חמישי-שישי יש תנועה של עליה, "רצוא", חיוּת הזמן עולה דרך שלשת העולמות: עולם העשיה, עולם היצירה ועולם הבריאה (בי"ע). וכן מתעלה במקביל נפש האדם לקראת קדושת השבת (ויש שזוכים לחוש זאת ממש) – ולכן בתפילת שחרית של יום רביעי אומרים בסוף "שיר של יום" פסוקי "לכו נרננה" ("לכו נרננה הקטן") הקשורים לקבלת שבת. העליה מגיעה לשיאה ביום השבת קודש, שבת מנוחה, מגיעים "אל המנוחה ואל הנחלה" במקור נשמות ישראל בעולם האצילות (שהוא עולם אלוקי, כולו טוב ואין בו מודעות נפרדת כלל). לאחר מכן יש תנועה של ירידה, "שוב", המתחילה בהבדלה במוצאי שבת: בימים ראשון-שני-שלישי יורדים בחזרה דרך העולמות בריאה-יצירה-עשיה, ושוב עולים, וחוזר חלילה.

מורנו הבעל שם טוב המשיל למלך ששלח את בנו למדינה רחוקה, והתכלית היא שהבן יחזור להפגש עם אביו המלך לאחר כל מה שרכש במדינת הים. בדומה לזה יש בכל שבוע (השבת): הנשמות יורדות ממקורן והולכות למסע בדרכי העולם, עד שפונות בדרכן חזרה ומגיעות הביתה בשבת לאחר השבוע המייגע (אך בזכות זכירת השבת גם בששת ימי המעשה, נשמרים לא להנתק מקדושת השבת).

יגיעת ימי החול מכינה לשבת (כבר מיום ראשון, "מחד בשבת לשבת") – הן בהכנות הפשוטות לשבת, והן בהתעלות פנימית של כל החיות-הזמן מכל השבוע (שבת) שחוזר ומגיע למקורו. ביום השבת מתקיים "יגעתי ומצאתי תאמין" – בזכות היגיעה של ימי השבוע, זוכים ל"מציאה" של קדושה ביום השבת, ואז "תאמין" כיון ששבת היא בחינת אמונה, בה מתגלה האמונה, "אז תתענג על הוי'".

נמצא שהשבת, הקבועה וקיימת מימי בראשית, היא פעימת הזמן כולו. כאשר יהודי שומר שבת, הוא הופך להיות "בעל הבית" על הזמן. וללא שמירת השבת, חלילה, הוא נתון תחת ממשלת הזמן לגריעותא, "עבדי הזמן עבדי עבדים הם", כל הזמן "אין לו זמן" לשום דבר שבקדושה. שמירת השבת "מסדרת את הזמן" כראוי, בתנועת רצוא ושוב (כמו אדם שמסדיר את הנשימה), וכל החיים מתנהלים באור השבת.

נוסיף רמז בחכמת החשבון. המושג רצוא ושוב מומחש במספרי "יהלום" – מספרים שמקיימים את המשוואה: סכום כל המספרים מאחד עד מספר מסוים, ובחזרה מאותו מספר עד אחד (דבר שיוצר צורת שני משולשים הפוכים זה על גבי זה, יהלום) – שאפשר לקרוא להם גם "מספרי רצוא ושוב". כעת נחשב את ה"יהלום" של 26, ערך שם הוי' ב"ה: 1 ועוד 2 וכו' עד 26, ושוב 26 ועוד 25 עד 1. התוצאה תהיה 702, גימטריא שבת. זו המחשה יפהפיה לתהליך הרצוא-ושוב בכל השבוע (השבת): העולם נברא בשמו הגדול, שם הוי', וכאשר מתקיימת תנועת רצוא ושוב, אל הוי' וממנו, נוצרת השבת, ממד הזמן.

ניתן להתבונן בציור הזה כעלייה מהנקודה של 1 המייצגת מודעות עצמית נפרדת (שיש בעולמות, וכלפיה נדרשת 'הכנעה'), אל שם הוי', מודעות אלוקית (לאחר עבודת ה'הבדלה'), ושוב חוזרים לאחד ("שוב לאחד") ורוכשים מודעות טבעית מתוקנת שבה חשים שהוי' אחד בכל מקום, וזהו סוד השבת.

עבודת השם הרצויה היום, ככלל, אינה להוסיף צומות ותעניות מעבר למה שאנחנו חייבים. כבר בגמרא הגבילו חז"ל את התענית רק לאדם בריא שיכול לצער את עצמו, ואם לאו "כל היושב בתענית נקרא חוטא", וכן הזהירו שהתענית לא תפגע בעבודת ה' כמו תלמיד-חכם שלימוד התורה שלו יפגע (ראה תענית יא, א-ב). באו גדולי החסידות ואמרו שבדורות שלנו, בדרך כלל, ריבוי הצומות מחליש ואינו רצוי, וגם בנוגע לצומות הכתובים בספרים כתיקון לחטאים שונים – כמו למשל לתיקון הברית (שזהו העניין המיוחד של ימי השובבי"ם, פרשיות שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו ומשפטים) – במקום להתענות מוטב להרבות בנתינת צדקה, מתוך הכרה שהתיקון היסודי נעשה בעצם התשובה והצדקה היא תוספת לכפרה (כמבואר היטב בספר התניא, אגרת התשובה פ"ג). זהו הכלל הגדול, וכל עוד אין הוכחה ברורה שאתה היוצא מן הכלל – עליך לנהוג כפי הכלל, וודאי שלא תפסיד מזה.

הבעיה בצומות אינה רק הפגיעה בבריאות הגוף – והרי "היות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא", כדברי הרמב"ם (הלכות דעות ד, א) – אלא הפניית תשומת-הלב מתיקון פנימי ואמיתי לממד החיצוני, כמו שהזהירו הנביאים "הכזה יהיה צום אבחרהו, יום ענות אדם נפשו?!" (ישעיה נח, ה). אך יותר מזה, לא רק שהאדם עלול להזניח את התיקון הנפשי ועבודת התשובה, אלא שהצום עצמו יהיה לו לרועץ כיון שהוא יגרום לו לגאוה ותחושת התפארות שלילית על-פני אחרים שאינם צמים (גם אם זו מחשבה שאינה מפורשת אך קיימת בדקות).

כוונת התענית הרצויה היא שהאדם ממעט את עצמו – כמו בנוסח הנהוג בסיום תענית "יהי רצון מלפניך שיהא מיעוט חלבי ודמי שנתמעט היום כחלב מונח על גבי המזבח", וכמו שרומזת המלה צום מלשון צמצום – וממילא חש ענוה ו'מיעוט' עצמו כלפי אחרים. אבל הצום עלול לגרום לצמצום המוחין, "קטנות מוחין" (כמצוי מאד), ואז התוצאה היא הפוכה: האדם חושב רק על עצמו (ועל הארוחה בסוף הצום…), מגדיל ומשמין את היֵשות שלו ומתפאר על אחרים, ונמצא ששכרו המדומה יוצא בהפסדו הגדול.

גדולי החסידות מבארים שיש כמה מדרגות בתענית, כאשר הדרגה הגבוהה ביותר היא שהאדם כל-כך שקוע בתורה ועבודת ה' עד שהוא פשוט שוכח לאכול, ולא היה לו בזה צער כלל (ראה בספר 'חנה אריאל' פרשת צו). וכן מסופר על כמה גדולים שהיו מתענים חלק מהיום, ושוברים את הצום לפני סוף היום, כדי שלא לתת מקום לסיפוק עצמי וגאוה (שהנה השלמתי את הצום). אך נקודה עיקרית היא שפשוט וברור כי את כל הדרגות השייכות לך באמת ודאי שתוכל להשיג בלי להוסיף תעניות שאינן כתובות בתורה, ומי שמדמה לעצמו אחרת זו כבר טעות חמורה בעבודת השם יתברך.

מכל מקום, יש בהחלט עניין בעבודה של "מיעוט אכילה" (אחת הדרכים שהתורה נקנית בהם), להגביל את תאוות האכילה באופן מבוקר, ללא צורך להגיע לתענית מצערת כלל (וכדאי לציין שהיו צדיקים גדולים שהיתה להם עבודה מיוחדת בריבוי אכילה – כמו בעל ה'שפת אמת' שיום ההילולא שלו חל בקרוב – אלא שזה כבר עניין ליחידי סגולה).

כל העבודה של תענית ומיעוט אכילה שייכת ל"קו שמאל", מדת הדין, הגבורה והצמצום (קו שמאל נקרא בקבלה "חד קציר", והמלה קציר משמעותה גם חולה), אבל עיקר העבודה שלנו היא ב"קו ימין", מדת החסד והאהבה, כמו הכלל הגדול בתורה "ואהבת לרעך כמוך", ולכן יש עדיפות מהותית לעבודת הצדקה וגמילות-חסדים. בתשובה ובתענית האדם עוסק בתיקון עצמו כפרט, אבל העיקר הוא לצאת מעצמו ולפנות אל הכלל-הציבור (ובכך זוכה גם לתיקון עצמו יותר בעומק, לא רק ברובד המודע שלו כפרט אלא גם ברבדים הנעלמים של נפשו). לכן התענית המחויבת בהלכה היא רק תענית ציבור, כאשר כל הציבור מתענים על צרות וכדו' – ביטוי מובהק של אחדות ישראל ותשובה שלמה (כאשר אף אחד כפרט אינו מתגאה על חברו, אלא כולם באים לפני ה' בהכנעה וברוח נמוכה).

בקיצור נמרץ, ידוע הכלל כי "את זה לעֻמת זה עשה האלקים" – הקדוש ברוך הוא ברא בעולמות תופעות בקדושה ולעומתן תופעות מקבילות בעולמות החול ואפילו בטומאה. תופעת "את זה לעֻמת זה עשה האלקים" קיימת אפילו בעניני חכמה וסוד, שדברים המקבילים לחכמת התורה וסודותיה מופיעים "כקוף בפני אדם" גם בחכמות החיצוניות. מטרת הדבר היא לאפשר בחירה חפשית אמיתית, כאשר תמונת המציאות השטחית אינה מראה יתרון חד-משמעי ומוחלט לקדושה.

ככלל, החוקרים (הפילוסופים) השיגו רק את סוד שלשת העולמות התחתונים, בריאה-יצירה-עשיה, בהם יש מציאות נפרדת מעצם האלקות – עולם המעשים (עשיה), עולם הרגש (יצירה) ועולם השכל (בריאה). הדברים נכונים אפילו ביחס לחוקרי ישראל, כמו הרמב"ם, אלא שהחוקרים היהודיים השיגו את פנימיות העולמות התחתונים ואילו הלא-יהודים את חיצוניות אותם העולמות).

לעומת זאת, הקבלה בעיקרה מדברת על עולם האצילות (ולמעלה ממנו), שהוא עולם אלוקי באמת – עולם בו כל האורות והכלים של הספירות העליונות אינם עומדים בפני עצמם, כבעלי מודעות עצמית נפרדת, אלא הם נמצאים באחדות מלאה עם המאציל, הקב"ה. את האחדות הזו השכל האנושי אינו מסוגל לתפוס, לכן דווקא היא נקראת "רזא דמהימנותא" – סוד האמונה (בעוד ששאר ההשגות השייכות לעולמות התחתונים אינן בגדר רז וסוד כלל!).

מתוך ההתחזקות באמונת ישראל התמימה באחדות ה', למעלה מכל החקירות, זוכים להבין באמת את סודות הקבלה והחסידות – סודות שאינם נובעים מהשכל האנושי, אלא מיישבים בתוכו את האמונה הבלתי-נתפשת, הופכים אותה מחויה המרחפת מעל המודעות ל'מזון' שממלא את כל האישיות ומנחיל לאדם אורחות חיים.

ראשית, באופן כללי בנוגע לשיטות שונות הנלמדות ממקורות זרים, יש לדעת כי ממאמר חז"ל "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין" אנו למדים שאפשר לקבל חכמה מגויים בתנאי שלא נקבל את שיטת החיים (התורה) של אותה חכמה. חובה על כל יהודי לברר את ניצוצות האמת הטמונות בחכמה ההיא. הדבר דומה לגיור כהלכה, שבו אנחנו מכניסים את ניצוצות האמת תחת כנפי האמונה הטהורה בה' אחד.

בנוגע לשיטות רפואה אלטרנטיביות, הכלל הוא שאם שיטה מסוימת מובנת לגמרי במונחים פיזיים בלבד, ללא שום "ריח" של רוחניות זרה, אין בה איסור גמור (אם כי, כמובן, שיטות רבות אינן אלא שטות במקרה הטוב והונאה במקרה הרע). אבל שיטה שיש בה רוחניות זרה, ואפילו סממנים מועטים, חייבת לעבור "גיור כהלכה" שבו השֵם הזר של השיטה מבוטל לגמרי, והרעיונות הטובים שבה מוטמעים מחדש (בכך יש יתרון לרפואה הקונבנציונאלית, למרות שפעמים רבות יש כנגדה ביקורת מוצדקת, כיון שביסודה עומדת 'חכמה' ללא 'תורה').
השיטה ההומאופתית הקלאסית צריכה בירור ותיקון. יסודות השיטה הזו בנויים על ניתוחי מלים ומונחים בשפה זרה (גרמנית). עצם הרעיון שהשם מצביע על המהות הוא ודאי נכון, ויש לו מקורות ברורים בתורה (במיוחד בקבלה ובחסידות) – אלא שזה נכון בנוגע ללשון הקודש שהיא שפת הבריאה (ובשפות אחרות יש רק ניצוצות שהגיעו מלשון הקודש). אכן, האתגר של רפואת העתיד לפי התורה הוא למצוא את סגולות הרפואה הטבעית בכל דבר בבריאה לפי שורשו בלשון הקודש, ולגלות את סוד הבריאוּת מתוך יסודות הבריאה. רפואה זו תברר את הנקודות הנכונות בהומאופתיה ותכלול אותה בפנים מתוקנות.

אם כן, טיפול הומיאופתי לפי השיטה הקלאסית אינו מומלץ לכתחילה. מה גם שנתקלנו במקרים שטיפול כזה גרם לנזקים. מכל מקום, מי שכבר התחיל טיפול כזה ורואה שהטיפול היטיב לו, ולא גרם נזקים נלווים, יכול להמשיך בכך.

בנוגע לתרופות הומיאופתיות, לא לפי השיטה הקלאסית, הן יכולות להועיל במקרים מסוימים ואין לי התנגדות אליהן.
שתהיה לנו שנה בריאה, בריאות הגוף ובריאות הנפש.

כשאנו מדברים על גיור של שיטה הכוונה "להוציא יקר מזולל" – יש להוציא נקודות טובות ויקרות מתוך השיטה הגויית ואף האלילית (כדוגמת הרייקי), אך כל הנקודות הללו צריכות להתכלל בשיטה שכולה יהודית (שיש לה שם אחר לגמרי ואין לה כל רצון או התימרות ליניקה מהשיטה הזרה).

דוגמה ללקיחת נקודות וגיבוש שיטה יהודית-קבלית מסוג זה היא ב"סוד הנשימה" וב"יחוד העפיפה" שמלמד הרב יצחק גינזבורג שליט"א (וישנם תלמידים בכל רחבי הארץ והעולם שעוסקים בשיטה זו, מלמדים אותה ומשתמשים בה – ואפשר ליצור עמם קשר דרכנו).

[דוגמה מנושא אחר השייכת לתחום זה היא היכולת של בעלי רוח הקדש של החסידות לקחת ניגונים מעמים זרים והפיכתם לניגונים חסידיים לגמרי, ואין כאן המקום להאריך.]

אחד היסודות של התבוננות יהודית הוא האיזון בין השכל, המנתח מושגים וכו', לבין הדמיון. בקבלה ובחסידות ספורים רבים על "מגידים" שהובילו לטעויות בהבנה ולסיבוכים. לכן, שיטת הדמיון המודרך אינה מומלצת כלל.

אם לשיטה יש שם זר, אם היא מציעה תורת חיים או אם ההווי שלה זר, אין להתעסק בה (כל שכן אם מרכיבים בשיטה נוגדים את ההלכה). היוגה מבוססת על שיטה אלילית. תנועות הגוף המחקות חיות מקורן בעבודה זרה של המזרח. לכן, שיטה זו פסולה מכל וכל. כל תועלת המורגשת משיטות אלה הנה שטחית ובסופו של דבר גם מזיקה. ההטבה המורגשת בעצם נובעת מקדושת הנשמה היהודית. עלינו להשכיל להבחין בין אור אלוקי אמיתי לבין דמוי כוזב.

מכוון שהשם של כל דבר מצביע על מקורו הרוחני, חובה עלינו לבטל את שמה של שיטה זרה כשלב ראשון בתיקונה. לאחר בירור השיטה, צריך לכנותה בשם יהודי. לכן אסור להזכיר כלל וכלל את השם "יוגה." על מנת לכוון את השמות העבריים נכון, אדם צריך ללמוד הרבה תורה וחסידות. הכל "בדרך ארוכה וקצרה" כפי שרשום בשער ספר התניא. מי שמנסה ללכת "בדרך קצרה" בסוף מוצא שהדרך ארוכה מאד, ואינו מגיע ליעד, כידוע.

כל חכמה חייבת להיות מעוגנת בתורה. ל"יוגה" אנרגיה שלילית, שמקורה בטומאה. לכן, היא פסולה, אפילו אם למתרגל אין מחשבות שליליות. כל היתרונות שבשיטה זו הן כצל מעוות של הטוב האמיתי שניתן להפיק מתנועה המבוססת על תורת הקבלה.

הרב גינזבורג מפתח שיטת תנועה כזו. כך למשל בספרו "אשא עיני," בפרק "סוד הנשימה," הרב מפרט שיטת נשימה נכונה המבוססת על התורה, ראו כאן. המשך יבוא בע"ה.

ממאמר חז"ל "חכמה בגויים תאמין. תורה בגויים אל תאמין" למדים אנו שאפשר לקבל חכמה מגויים בתנאי שלא נקבל את שיטת החיים (התורה) של אותה חכמה. חובה על כל יהודי לברר את ניצוצות האמת הטמונות בחכמה ההיא. הדבר דומה לגיור כהלכה, שבו אנחנו מכניסים את ניצוצות האמת תחת כנפי האמונה הטהורה בה' אחד.

לענין שיטות רפואה אלטרנטיביות, הכלל הוא שאם שיטה מסוימת מובנת לגמרי במונחים פיזיים בלבד, ללא שום "ריח" של רוחניות זרה, אזי השיטה ההיא בסדר. שיטה שיש בה ולו מעט רוחניות זרה, חייבת לעבור "גיור כהלכה" שבו השם הזר של השיטה מבוטל לגמרי.

קיימות דרכים רבות לאבחן את נטיותיו הטבעיות של אדם. לעומת זאת, הבחירה החופשית של האדם יכולה להתגבר על נטיות אלו, לשנותן, וכתוצאה מכך, לשנות את המציאות של אותו אדם. לכן, העיקר לזכור לגבי שיטות אבחון אלו הוא ש"אין מזל לישראל".

בכללות, מבואר בחסידות כי כאשר האדם מקיים מצוה – ובכך כלולות מצוות דאורייתא, מצוות דרבנן ומנהגי ישראל – הרי אברי הגוף המשתתפים במצוה זו נעשים "מרכבה לשכינה". כך מפורש בתניא (פכ"ג): "ועל כן גם אברי גוף האדם המקיימים המצוה שכח ובחינת המעשה של נפש האלהית מלובש בהם בשעת מעשה וקיום המצוה הם נעשו מרכבה ממש לרצון העליון, כגון היד מחלקת צדקה לעניים או עושה מצוה אחרת. ורגליים המהלכות לדבר מצוה וכן הפה ולשון שמדברים דברי תורה והמוח שמהרהר בדברי תורה ויראת שמיים ובגדולת ה' ב"ה".

ה"מרכבה" בטלה לגמרי לרצון הרוכב עליה מחד, אך מאידך היא גם מוליכה אותו אל מחוז חפצו. כאשר היד מחלקת צדקה היא מרכבה למדת החסד האלקית – היא מממשת את התכלית של מדת החסד האלקית, ובכך גופא היא גם מפעילה אותה. כלומר, האדם בתנועותיו למטה 'מפעיל' את כל העולמות העליונים. כך פירשו בחסידות "דע מה למעלה – ממך", שכל מה שקורה בעולמות העליונים בא מן האדם התחתון. ועל דרך זו, כתב הבעש"ט (ומקורו במדרש, ועייני בעש"ט עה"ת עה"פ "ואהבת לרעך כמוך") על הפסוק "הוי' צלך על יד ימינך" כי ה' מתנהג כ'צל' של האדם העוקב אחר תנועותיו (ושם מדבר הבעש"ט על מדותיו הטובות של האדם).

איבריו של כל אדם נעשים מרכבה לשכינה בשעת קיום מצוה, ואזי תנועותיו גורמות לעולמות העליונים לעקוב אחריו ולהתנהג כמוהו. אכן, כשם שהדברים אמורים ביחס לקיום מצוות – בהם נדרשת, בדרך ממילא, השתתפות האיברים – כך ישנם מנהגים והנהגות הנוגעות לתנוחות הגוף עצמן. לדוגמה, הרבי מליובאוויטש העיד על עצמו (בהתיחס לציור בו ציירו אותו כשיד שמאלו מונחת על ידי ימינו) כי תמיד הוא מקפיד להניח את יד ימין על יד שמאל, כדי להגביר את מדת החסד על מדת הגבורה. ועוד, מבואר בספרי הקבלה שאל לו לאדם לשלב את אצבעות יד ימין ביד שמאל, וכי הדבר פועל פעולות שליליות בעולמות העליונים.

אדם המקדש את עצמו כראוי, נעשה כל כולו מרכבה לשכינה (וכהמשך הדברים בתניא פכ"ג: "וזהו שארז"ל האבות הן הן המרכבה שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עוה"ז ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם"). אצל אדם כזה, כל תנועת גוף מכוונת לעולמות העליונים וממילא גם פועלת את פעולתה בעולמות העליונים. כך מסופר על צדיקים גדולים שהקפידו שכל תנועה שלהם ממש תהיה על פי העולמות העליונים. ככל שהאדם מודע לתנועות גופו ומנסה לכוון בהן כוונות טהורות – בפרט, כאשר הוא מקפיד על תיקון גופו וטהרתו – הוא יכול להשפיע במודע על העולמות העליונים.

בהקשר זה, הנה 'צימוק' מהספר נופת צופים מרבי פינחס מקוריץ (קעב-קעג) – המדגיש עד כמה תלוי ענין זה בהקשבה פנימית של האדם לנשמתו וכוונותיה היחודיות: "וגם פעם אחת שמעתי ממנו שהוכיח אחד בעסק התפלה, ואמר כשאני מתפלל לפני התיבה ומטה את עצמי (דהיינו לצד ימין) נפתחים עולמות אחרים וכשאני מטה את עצמי לכאן וכו'. וצריך אדם להזהר בכל תנועה ואמר ר"מ 'נשמת אדם תלמדנו' (וזה המאמר של ר"מ הי' מרגלא בפומי' תמיד). ואמר כמה פעמים כו' אין לך אדם שאין נשמתו מלמדתו בכל עת ובכל רגע אך בוודאי אין דרך הנשמה לחזור ולכפול כמה פעמים. ופעם אחת האריך מאוד האיך אחר מות האדם צריך ליתן דין וחשבון על מה שיראה בעיני שבתנועה אחת היה מהפך כמה עולמות…".

על הקבלת אברי הגוף של האדם לספירות ולעולמות העליונים תוכלי לקרוא בספר יצירה ובמאמר "פתח אליהו".

תוכלי להעזר גם במאמר על סוד הנשימה והאותיות, המופיע כאן.

על תרגילי גוף מיוחדים על פי הקבלה תוכלי לשמוע בקלטות על "יחוד העפיפה" (ישנן גם סדרת תנועות על פי האותיות, וישנם תלמידים של הרב שניתן ללמוד מהם תנועות אלו). כמו כן, היו שיעורים רבים על מצוה מיוחדת הקשורה בסוד התנועה הראויה – מצות נענועי הלולב – ועוד יפורסמו הדברים, בע"ה.

מה שנקרא ישיבה מזרחית זו תנוחה מקובלת אצל גדולי עם ישראל (ובפרט אצל המקובלים הספרדים. ראה למשל תמונתו המפורסמת של ר' יהודה פתיה זצ"ל). תנוחות מיוחדות נוספות מהמזרח אינן טובות.

גם אצל חלק מגדולי החסידות היו תנוחות מיוחדות. ר' הלל מפאריטש היה יושב עם ראשו בין ברכיו. ראשו של ר' אייזיק מהומיל היה נזרק מאחוריו. עם זאת, תנוחות אלו היו ספונטניות, ולא מתוכננות מראש.

שמי דרור שאול. מכיוון שאני עוסק בהדרכה בענייני מדיטציה ע"פ שיטת הרב גינזבורג, הרב בקש שאתייחס למכתבך.

בתשובה למכתבך – הנה כמה נקודות:

א. ישנן הרבה שיטות מדיטציה ויש לבחון כל שיטה לגופה באופן כללי מדיטציה היא התרכזות, והשאלה היא – במה? כאן חשוב לציין שהמדיציה היהודית היא בעלת תוכן ברור – אותו המתבונן מנסה לחוות, ולא התרוקנות מכל תוכן.

ב. מהמתואר במכתבך ניתן לומר שהחוויה שלך שייכת לשלב ההרפיה שבו המתבונן מרפה מיישותו –שלב זה הוא רק הכנה להתבוננות (מדיטציה) עצמה, בו על האדם להתקשר במי שאמר והיה העולם – ומחיבור זה לשאוב יציבות ובטחון בעבודתו הרוחנית

ג. כעצה להמשך העבודה הרוחנית, אני מציע לך לבחור נושא שיהווה את תכלית ההתבוננות. ניתן לדוגמא לקחת את הנושא של הבריאה יש מאין – עליו תוכל ללמוד בספר התניא של רבי שניאור זלמן נשמתו עדן בחלק הרביעי (אגרת הקודש) בפרק י"א. כדאי להעזר בביאור שנקרא שעורים בספר התניא.