כוונות הנשיאים

א’ ניסן | ב’ ניסן | ג’ ניסן | ד’ ניסן | ה’ ניסן | ו’ ניסן | ז’ ניסן | ח’ ניסן | ט’ ניסן | י’ ניסן | יא ניסן | יב ניסן

קרבנות שוים וכוונות שונות

מנהג ישראל תורה לקרוא ב־יב הימים הראשונים של חדש ניסן את קרבנות הנשיאים[1], אשר הוקרבו בימים אלו (וב־יג ניסן קוראים את הסיכום: “זאת חנֻכת המזבח”[2]). בפשטות, נראה כי הקרבנות חוזרים על עצמם, עד שתמיהה היא מדוע חזרה התורה יב פעמים על אותם פסוקים ממש, כשהיא מתארת שוב ושוב מה הקריב כל נשיא (וכבר דשו בכך המפרשים). אמנם, כאשר מתבוננים במדרש על הקרבנות רואים כיצד על אף שהקרבנות היו זהים הרי שכוונות הנשיאים היו שונות לחלוטין:

מה ראו הנשיאים להקריב קרבנות בענין הזה? רבנן אמרין אף על פי שקרבן שוה הקריבו, כולם על דברים גדולים הקריבו, וכל אחד ואחד הקריבו לפי דעתו.

זו הסיבה הפנימית מדוע התורה חוזרת שוב ושוב על הקרבנות – היא באה להמחיש כי על אף שמצד המעשה בפועל כל ישראל שוים מקטון ועד גדול, וכל נשיא הקריב אותם קרבנות, הרי שמצד הכוונות כל אחד כיוון כוונות שונות ומיוחדות השייכות בעצם לשרש נשמתו (ו”כשם שאין פרצופיהן שוים, כך אין דעותיהן שוות”[3]). החזרה על אותם פסוקים מלמדת כי בכל פעם יש לדקדק בהם ולמצוא בהם טעמים־כוונות חדשים, שלא ניתן היה לטעום בפעם הקודמת בה נכתבו פסוקים אלו[4]. כוונות אלו כה נפלאות, עד שהמדרש מבאר כי דווקא אחר שראה ה’ את הכוונות המיוחדות של כל נשיא החל מקלס את קרבנו, באומרו “זה קרבן [נשיא פלוני]”, אשר טבע בקרבנות הזהים את חותמו האישי.

כונה ומעשה

זו דוגמה נפלאה לפירושו של מורנו הבעל שם טוב[5] לפסוק “חכם לב יקח מצות”[6], כי בכל מצוה לוקח חכם לב שתי מצוות – המצוה בפועל ומצות הכוונה (שעל כן מברכים על כל מצוה פרטית “אשר קדשנו במצותיו”, לשון רבים, כאשר “מיעוט רבים שנים”[7]). “המעשה הוא העיקר”[8] בכל מצוה, אך חלילה לקיים את המצוה באופן מת, בלי חיות פנימית, והכוונה היא החיות של המצוה, היא המעניקה את ה”שמחה של מצוה”[9] (שמחה – פנימיות הבינה־ההתבוננות[10] – היינו מדרגת הנשמה, כנודע). המדרש ממחיש היטב את חכמת הלב של הנשיאים – כל אחד מקריב אותו דבר, אך בפנימיות לוקח עוד מצוה בכוונתו, ומצוה זו יחודית לו ולבני שבטו.

ואכן, מבואר בהקדמת ספר התניא כי השינויים בין בני ישראל בעבודת הנפש הפנימית, בדחילו ורחימו, גדולים ומפורטים הרבה יותר מאשר הדעות השונות החלוקות בנוגע לקיום המעשי של המצוות. כאן מתברר כי אף כאשר אין כל חילוק במעשה בפועל, הרי בעבודת הנפש ישנם שינויים מן הקצה אל הקצה ממש. שתי המצוות שבכל מצוה הן האור והכלי – כונת המצוה ומעשה המצוה[11]. הכלי שייך לכלל – כל ישראל עושים את אותה המצוה. האור, לעומת זאת, הוא פרטי – הכוונה יחודית לכל שבט ושבט ולכל יהודי ויהודי (וממילא מתברר כי דווקא הפרט הוא פנימיות הכלל, ודוק). בנין המלכות דקדושה נשלם דווקא ביחוד המעשה עם הכונה[12].

המדרש מקדים בביאורו כאן כי הנשיאים הקדימו לתרום קרבנות למשכן ועבודתו משום שנתרשלו בתרומתם לעצם מעשה המשכן, עד שבסופו של דבר נותר להם רק להביא את אבני השהם והמילואים לאפוד ולחושן. הבאת האבנים השונות ממחישה את השוני בין השבטים, כאשר האבנים – היקרות ביותר – ממחישות את החושים הפנימיים המגוונים בהם ניחונו השבטים[13] (ולכן על כל אבן רשום שם שבטה). התרשלות זו היתה זלזול מסוים במעשה השוה לכל ישראל, כאשר הוא נותר בידי ‘פשוטי העם’, אך אז התברר כי כאשר אין כלי רחב וטוב לאור המיוחד, מתגלה כל אור כפרט נקודתי בלבד. לעומת זאת, כאשר תיקנו הנשיאים את דרכם והקפידו לעסוק בעצמם גם בתיקון הכלי הכללי והשוה, בקרבנותיהם, בא המדרש וחושף כיצד מופיע האור המיוחד לכל שבט באופן מגוון ובפרטי הפרטים של כוונות הקרבנות (ובכך הוא מתפשט מנקודה לשטח רחב). יתר על כן, החשיפה כי בכל מצוה יש שני רבדים, הכלי והאור, ‘פותחת’ את התודעה לריבוי רבדים, ואז מתגלה כי גם הכוונה עצמה מכפילה עצמה שוב ושוב (כפי שנשתדל לקמן לחשוף בעיוננו בשתי קומות, לכל הפחות, בכוונות הנשיאים המפורטות במדרש)[14]. פיתוח הכוונה הפנימית באופן עצמאי יחד עם קיום המעשה באופן שוה ו’שמרני’, הינה תכונה מיוחדת לנשיאים, שבכוחם לשאת את שני הפכים, שני הדחפים הללו בנפש, יחד. כאשר הקדימו הנשיאים את ה”נעשה” הכללי ל”נשמע” הפרטי זכו שגם ה”נשמע” יהיה נעלה וברור יותר.

“אדם כי יקריב מכם קרבן”

שני חלקי המצוה שבעבודת הקרבנות רמוזים בתחלת ספר הקרבנות, ספר ויקרא: “אדם כי יקריב מכם קרבן להוי’ מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם”[15]. מלשון התורה “אדם כי יקריב מכם” ולא ‘אדם מכם כי יקריב’ נלמד כי יחד עם הבהמה הנקרבת על גבי המזבח יש להקריב־לקרב לה’ את האדם עצמו[16] (מה שמתבטא בקרבנות בעיקר בכוונות המקריב – הן הבעלים והן הכהן). ביחס לכל המצוות, מעשה המצוה החיצוני הוא בחינת “בהמה” ואילו הכונה הפנימית נקראת “אדם”[17]. ובלשון הקבלה: “אדם” היינו שם מה, ו”בהמה” היינו שם בן, שיחודם הוא כללות עולם התקון. על שתי הבחינות הללו נאמר “מי יודע רוח בני האדם העֹלה היא למעלה ורוח הבהמה היֹרדת היא למטה לארץ”[18]– רוח האדם, הכונה, עולה לתקן את העולמות העליונים, ואילו רוח הבהמה, מעשה המצוה, יורדת לתקן את העולם הזה הגשמי, כללות קליפת נגה.

פנימיות עבודת הקרבן היא התקרבות אל ה’ יתברך, וממילא כאשר מדובר על התקרבות וקשר עם ה’ לכל יהודי ישנה דרך משלו להתקרב, דרך הכלים האחידים לכל ישראל – החיצוניות זהה והפנימיות משתנה מאדם לחברו.

מעבר לכונה הפנימית, של תוכן משתנה, יש כונה בסיסית פשוטה במצוה – לצאת ידי חובה (עליה הדיון האם “מצות צריכות כונה” או “אין צריכות כונה”[19]). כונת המצוה המעשית היא מה ד־בן (האדם שבבהמה), ואילו הכונה הפנימית־הרוחנית היא מה ד־מה. ובדרך צחות, בעוד הכונה הפשוטה היא כונה לצאת ידי חובה, הכונה הפנימית היא לבוא לפני ולפנים (על דרך “בזאת יבא אהרן אל הקדש”[20], היינו הכוונה הבאה יחד עם הקרבן, “בפר בן בקר”). הכונה לצאת באה מתוך תודעה של גבורה ויראה, ואילו כונה לבוא באה מתוך תודעה של אהבה וחסד[21] (מדת אהרן הכהן).

התכללות הכוונות

קרבנות כל נשיא עולים לשמים, אך כל אחד עולה דרך שער אחר – לפי כוונתו היחודית. עם זאת, נוהגים שכל ישראל אומרים בכל שנה את כל קרבנות הנשיאים, ואחר כך אומרים “יהי רצון… שבאם אני עבדך משבט פלוני שקראתי בתורתך פרשה של הנשיא היום אזי יאירו נא עלי כל ניצוצין קדישין וכל האורות הקדושות הכלולות בקדושת זה השבט…”.

מבואר[22] כי גם מי שיודע את שבטו (כהן, לדוגמה) אומר מדי יום ביומו את הקרבנות ואת ה”יהי רצון”, כי יתכן שמצד שרש נשמתו הוא שייך לשבט אחר (או שנתעבר בנשמתו ניצוץ נשמה השייכת לשבט אחר). אך יותר מכך, אין כאן רק ספק לגבי שרש הנשמה או סודות העיבורים – מצד ההתכללות בין נשמות ישראל ודאי כי בכל אחד כלול גם ניצוץ וחלק מכל השבטים, ועל כן הוא ראוי לבקש את כל האורות הכלולים בקדושת כל שבט ושבט. הדרך ליצור באופן מודע את ההתכללות היא לכוון בכל יום את הכוונות המיוחדות לנשיא השבט שהקריב את קרבנותיו באותו יום, ולהזדהות עם מי שכל חייו מונחים, בעיקר, על פי כוונות אלו. אז באמת זוכים להארה מודעת של אורות אותו השבט.

בחיבור זה נתבונן בקצרה בכוונה הפרטית של כל נשיא ונשיא, כפי שהיא עולה מדברי המדרש.

א’ ניסן | ב’ ניסן | ג’ ניסן | ד’ ניסן | ה’ ניסן | ו’ ניסן | ז’ ניסן | ח’ ניסן | ט’ ניסן | י’ ניסן | יא ניסן | יב ניסן

^[1].  במדבר ז, י־פג.

^[2].  שם פסוק פד.

^[3].  ראה ברכות נח, א. ידוע כי יב השבטים מכוונים כנגד יב גבולי אלכסון (קוי המפגש בין שטחי ו קצוות, ו הספירות של מדות הלב – חסד־דרום, גבורה־צפון, תפארת־מזרח, נצח־מעלה, הוד־מטה, יסוד־מערב), ויש לומר כי נשיאי השבטים הם שרש יב הגבולים בדעת (שהיא “מפתחא דכליל שית”).

^[4].  וראה עירובין נד, ב:

אמר רבי שמואל בר נחמני, מאי דכתיב “אילת אהבים ויעלת חן וגו'”? למה נמשלו דברי תורה לאילת? לומר לך מה אילה רחמה צר וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה אף דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה. “ויעלת חן”, שמעלת חן על לומדיה. “דדיה ירוך בכל עת”, למה נמשלו דברי תורה כדד? מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם. “באהבתה תשגה תמיד”, כגון רבי אלעזר בן פדת. אמרו עליו על רבי אלעזר שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי.

יש לומר כי הביטוי העיקרי של “באהבתה תשגה תמיד” הוא החיפוש אחר הטעמים השונים בפסוקים זהים, ועיון שכזה הוא המדגיש יותר מכל כי התורה היא “אילת אהבים ויעלת חן” (משלי ה, יט). ביטויי אהבה אלו מתאימים במיוחד לחודש ניסן, חודש הדודים (בו קוראים את מגילת שיר השירים) – זמן הקרבת קרבנות הנשיאים.

^[5].  כש”ט (קה”ת) אות טא.

^[6].  משלי י, ח. “חכם לב יקח מצות” עולה חן פעמים אחד (חן במספר קטן) – סוד המלה חן בלקו”מ א היינו יחוד כונה ומעשה – ו”חכם לב” עולה יפי, בסוד חן אמת ויפי של ממש (היפוך “שקר החן והבל היפי”).

^[7].  ירושלמי יומא פ”ב ה”ד.

^[8].  ע”פ אבות פ”א מי”ז.

^[9].  ברכות לא, א; שבת ל, ב; פסחים קיז, א. “שמחה של מצוה” היא כה חשובה, עד שלעתים מבואר כי היא עיקר עבודת האדם, עוד יותר מאשר עצם קיום המצוה, אותו מזמנים לאדם כזכות מן השמים.

יתר על כן, עצם קיום המצוה מתאפשר רק בזכות השמחה שבה – בזכות השמחה במצוות אנו זוכים לשבת בארץ ישראל (שהרי טעם הגלות הוא “תחת אשר לא עבדת את הוי’ אלהיך בשמחה”), שדווקא היא מקום קיום המצוות כדבעי, בעוד שבחוץ לארץ קיום המצוות איננו אלא בבחינת “הציבי לך ציֻנים” (ירמיה לא, כ), כנודע (ראה רמב”ן על ויקרא יח, כה ודברים יא, יח). על אף שבפשטות כוונות המצוה והשמחה בה שייכות לתחום “הנסתרֹת” של המצוה (ה־יה – הנסתרות ב־מצ שבתיבת מצוה באתב”ש), בעוד המעשה בפועל הוא “והנגלֹת” שבה (ה־וה שבתיבת מצוה), הרי “נתתה שמחה בלבי” (תהלים ד, ח) – דווקא השמחה משלימה את שם הוי’ ב”ה בהחדירה את אור ה’ מהשכל המופשט (שבסוד יה) אל הלב (שבסוד וה). בחוץ לארץ מאיר “פרצוף לאה” – האור השכלי, שבבחינת “כי יד על כס יה” (שמות יז, טז), כאשר “אין השם שלם” (תנחומא תצא ט) – שאזי בתוך מעשה המצוות מתגלים רק ה־מצ, רמז בלבד למוחין הנסתרים. רק בארץ ישראל זוכים להארת “פרצוף רחל” – האור הנוגע בטבע הלב היהודי – והמצוה מתגלה כ”מצות הוי'” בשלמות, כאשר ה־יה עצמם מאירים בגילוי בתוך ה־וה ומתקיים “שמחו צדיקים בהוי'”, ודוק (וראה במאמר “החסידות וארץ ישראל” במלכות ישראל כרך א).

בין חסידים אף ישנו ‘ווארט’ שהקב”ה נתן לנו תריג מצוות בשביל שתהיינה תריג הזדמנויות לשמחה רבה של מצוה, שבעקבותיה נערוך התוועדויות שמחה.

^[10]. קהלת יעקב ערך ‘שמחה’ אות ב. ראה סוד ה’ ליראיו ש”א פ”ג (וביאורו בשיעורים בסוד ה’ ח”ג); אל עולם הקבלה פ”ז; ספר הנפש פ”ו.

^[11]. כונת המצוה מעשה המצוה עולה 1183, 7 פעמים 13 ברבוע (היחוד של 13 ו־7, זכר ונקבה כמבואר במ”א, הוא על דרך יחוד אור־כלי, כונה־מעשה). המעשה והכונה צריכים לבוא מתוך “יראת הוי'” (637, 13 פעמים 7 ברבוע, שוב יחוד 13 ו־7). יראת עולה תורה ו־הוי’ היינו יחוד הכוונה (יה) עם המעשה (וה), כנ”ל הערה ט. יראת הוי’ משלימה את כונת המצוה מעשה המצוה ל־1820 – מספר הופעות שם הוי’ ב”ה בתורה, סוד פעמים הוי’, “סוד הוי’ ליראיו” (תהלים כה, יד), היינו שלמות סוד שם הוי’ (כונה ומעשה) המתגלה ליראיו המקיימים את המצות מתוך כונה!

ועוד, היסוד לקיום כל המצוות, במעשה ובכוונה, הוא קבלת עול מלכות שמים (על היחס בין יראה, שהיא “ראשית העבודה ועיקרה ושרשה”, לקבלת עול מלכות שמים ראה תניא פמ”א). כשמצרפים קבלת עֹל מלכות שמים לכונת המצוה ומעשה המצוה מקבלים 2701 (משולש 73), הפסוק הראשון בתורה (המלמד על תכלית בריאת העולם, “אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי”, קיום תריג מצוות מתוך קבלת עול מלכות שמים) – “בראשית ברא אלהים [קבלת עול מלכות שמים] את השמים [כונת המצוה] ואת הארץ [מעשה המצוה]”, ודוק. שרש קבלת עול מלכות שמים בכתר, שרש הכונה בדעת ושרש המעשה במלכות. כאשר נצרף ל‑2701 את כתר דעת מלכות נקבל 4291 = 7 פעמים 613, שלמות תריג!

^[12]. על דרך יחוד “מי זאת [עֹלה מן המדבר]” (שה”ש ג, ו; ח, ה) המבואר בתורת הבעש”ט (כש”ט אותיות סזא ו־תה).

מעשה־כונה (מלכות) עולה “אברהם אברהם” (בראשית כב, יא) ו־אל במשולש, “חסד אל” (תהלים נב, ג), “חסד לאברהם” (מיכה ז, כ), “חסדי דוד הנאמנים” (ישעיה נה, ג). מעשה כונה בהכאה פרטית (מ פעמים כ, ע פעמים ו, ש פעמים נ, ה פעמים ה) = 16245 = ה”פ “אל הוי'” ברבוע – “אל הוי’ ויאר לנו וגו'” (תהלים קיח, כז).

^[13]. חשן נוטריקון חוש־חן, החוש וחן המיוחדים של כל שבט ושבט (פנים אל פנים פ”ג).

^[14]. בעומק, ריבוי הרבדים הזה בתחום הכוונה הוא פועל יוצא דווקא של הוספת הכלי: כאשר מוסיפים את הכלי מתגלה כי “שרש הכלים גבוה משרש האורות” (בחסידות בכ”מ. ראה לדוגמה: סה”מ תרמ”ט עמ’ רמג־ד; תרנ”ט עמ’ ז ואילך), ואזי מעלה “שרש הכלים” את האורות מעלה מעלה, ל’מרדף’ מתמיד (שלעולם אינו משיג את מבוקשו) אחרי שרש הכלים (שב”רישא דלא ידע ולא אתידע”). כל עליה היא בעצם חשיפת רובד נוסף של כוונה, של עוד “מצוה” אותה לוקח בכוונתו ה”חכם לב יקח מצות”.

נמצא שהכונה היא בבחינת “עד ולא עד בכלל” ואילו המעשה הוא “עד ועד בכלל” (היינו גופא מה ששרש הכלים מעל לשרש האורות. אור עולה אין סוף, אך כח הגבול מושרש יותר עמוק, בעצמות, העצם החשוך שלמעלה מהאור, כנודע). והוא סוד “בטחו בהוי’ עדי עד” – “עדי” היינו “עד ולא עד בכלל”, הכונה, “עד” היינו “עד ועד בכלל”, המעשה – “כי ביה הוי’ צור עולמים” (ישעיה כו, ד), וד”ל. שלמות קיום המצות עם הכונה הפנימית שלהן היינו ביאת המשיח, העולה “בטחו בהוי’ עדי עד כי ביה הוי’ צור עולמים” (ראה סוד ה’ ליראיו שער “ביאת המשיח”).

^[15]. ויקרא א, ב. כ

^[16]. ספורנו עה”פ; כלי יקר שם; צרור המור שם; ש”ך עה”ת ויקרא ג, טז; לקו”ת ויקרא ב, ב ואילך. ועוד.

^[17]. אדם = 9 במשולש. כונה = 9 ברבוע.

^[18]. קהלת ג, כא.

^[19]. פסחים קיד, ב ובכ”ד.

^[20]. ויקרא טז, ג.

^[21]. כונה לצאת כונה לבא עולה משיח משיח (ממוצע שתי הכוונות). תפקיד המלך לצאת ולבוא לפני העם, כדברי משה רבינו “יפקד הוי’ אלהי הרוחֹת לכל בשר איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם” (במדבר כז, טז־יז). יוצא ובא הוא סוד השם צבאות, גם מלשון צבי, וזהו ש”אילת אהבים” עולה בגימטריא צבאות, כמבואר במ”א, וד”ל.

^[22]. לוח “היום יום” ר”ח ניסן.